יום שלישי, 18:10.
רומי ואני נכנסות לחנייה הפרטית בבית של האנה. תריס היציאה לכביש הראשי מוגף. יש לנו בדיוק שעתיים לסיים לצבוע את הפסל לפני שההורים שלה חוזרים.
האנה מניחה את פחיות הצבע על הרצפה שמכוסה בעיתונים. "יש לכם רעיונות?" היא שואלת. עידן מושך בכתפיו "בואו פשוט נזרום עם מה שיצא", הוא מתכופף לקחת מברשת צבע ואנחנו עושים כמותו. רוני שמה כמה שירים בפלאפון בשביל לעלות קצת את האנרגיות. אני מרימה את מבטי מהפסל כדי לטבול שוב בפחית הצבע, אך הוא פוגש ברומי שמסיחה את דעתי.
שערה אסוף לגובה, חושף את קו עצמות לחיה. קצוות שיער קטנות שאינן נתפסו בגומייה משתלשלות משני צידי ראשה, נראה שהקוקו נעשה ברישול אך הוא בכל זאת מחמיא לה. כמו תמיד, היא כל כך יפה. היא תופסת אותי בוהה בה ושולחת אליי חיוך, אני מחייכת חזרה. לאחר כמה שניות היא מתחילה לגחך - גורמת להבעת פניי להתחלף לבילבול "מה?". היא רוכנת מעט אליי, מקרבת את ידה אל לחי הימנית. למרות הפעמים הרבות שעשתה זאת, תחושת אי נוחות עוברת בי לנוכח האנשים הנוספים בחדר.
"יש לך קצת אדום על הלחי", היא מנסה לנקות את פניי אך הצבע אינו יורד. זה גורם לה לצחוק חזק יותר. אני מחליטה להתגרות בה חזרה ומציירת קו על אפה הקטן. "היי!" פניה משדרות הבעת כעס אך אני יודעת שהיא מעמידה פנים. "פיספסת קצת שמה" רומי מציירת פס על סנטרי לפני שאני מצליחה לחמוק ממנה. אנחנו פותחות במלחמת צבע אחת עם השנייה, מתגלגלות מצחוק.
אני מכריזה על כניעה ואנחנו קמות לשטוף את עצמנו, משאירות את השאר לסיים את המלאכה. בדרך לשירותים אני נתקלת במבטו הבוחן של איתן, הוא לא נראה שמח. "את חושבת שהוא שם לב?" רומי שואלת אותי בזמן שאני משפשפת את הצבע מתחת לזרם המים. "ואם כן?", ידיי מנגבות את פניי במגבת רכה. "לא יודעת... לא נעים לי ממנו", היא מורידה את מבטה לכיוון הרצפה. "היי" ידי נוגעת בעדינות בקצה סנטרה, מחזירה את מבטה אל עיניי. "אין לך ממה להרגיש לא בנוח. אנחנו נפרדנו כי לא הרגשתי אליו כלום מעבר לידיד". היא מעלה חיוך קטן על פניה, צמרמורת זורמת בכל גופי ששפתיה נצמדות אל שלי.
אנחנו חוזרות חזרה, מגלות שהפסל מוכן. "השארנו לכן מקום לחתום" רוני מצביעה על האזור הריק בין חתימתו של עידן לשלה. אני חותמת את שמי בכתב מסולסל, משאירה חותם שישאר לעוד שנים רבות. "שנלך?" רומי מסמנת בראשה לכיוון היציאה. אני מהנהנת ומתקדמת אחריה.
כשאנחנו נכנסות לביתה אני יכולה להישבע ששמעתי רעש מהשיחים, אך החושך מפריע לי לזהות מה זה. רומי פותחת את המקרר - מוציאה שמנת, פטריות וכמה תפוחי האדמה. "תני לי להכין הפעם", אני אומרת ומתקדמת לכיוונה. גבותיה מורמות בפליאה "בטוחה? בישול זה לא הצד החזק שלך". אני מהנהנת "גם ככה את עושה בשבילי כל כך הרבה בזמן האחרון. חוץ מזה כמה קשה זה כבר יכול להיות?". היא מגחכת ומתיישבת על כיסא ליד הבר במטבח, "טוב".
אני מביטה במצרכים ובתבנית שמונחת על ידם, לגמרי אובדת עצות. "תתחילי בלקלף את תפוחי האדמה", רומי קולטת אותי ומתחילה לצחוק. אני מוציאה אליה לשון "ידעתי את זה", צוחקת איתה. "את מוכנה כבר לגמר במוצ"ש?" היא שואלת. ראשי מהנהן, "אני צריכה לקפוץ מחר לבית שלי, לקחת כמה דברים מחדר המוזיקה". היא משחקת בפלאפון שלה "תלכי בבוקר, ככה לא תפגשי את ההורים שלך". ידיי מסדרות את פרוסות תפוחי האדמה בתבנית, "צודקת אולי באמת עדיף".
אני קוראת את המתכון באינטרנט, מסתבכת עם השלב הבא. רומי מרימה את עיניה מהפלאפון וקמה לכיווני. "אמילי, אם כמה שאני אוהבת אותך - תשאירי לי את תחום הבישול". ידיה עוטפות אותי בזמן שהיא מניחה את ראשה על כתפי. לאחר כמה שניות של חיבוק, שפתיה מנשקות ברכות את לחי השמאלית והיא משחררת את אחיזתה. סומק מתפשט בלחיי וזה לא בגלל חוסר הצלחתי במטבח. היא סוגרת את התנור ומביטה בי, "מה?". אני מעבירה את קצוות שערי אל מאחוריי אוזני בהתגרות, "סתם... לא שמעתי מה אמרת". משתדלת לעצור את עצמי מלחייך. היא מכווצת את גבותיה בחוסר הבנה, "אמרתי שאת לא יודעת לבשל...?".
"לא, לפני זה", אני מגלגלת את עיניי. רומי מהררת לרגע ומתקרבת אליי בחיוך. "שאני אוהבת אותך", מבט עמוק בעיניה הכחולות. החיוך שעולה על פניי קוטע את הנשיקתנו. אני מצמידה את מצחי אל מצחה, עיניי לא עוזבות את עיניה כשאני עונה, "גם אני אוהבת אותך".
אנחנו רואות סרט בסלון, שמיכה כחולה מכסה את רגלינו. "אני יכול להצטרף?", ילד בסביבות גיל 6 עומד מולינו, מסתיר את המסך. "בוא, רק אל תפריע" רומי מסמנת בידה. הוא מתחפר ברווח הקטן שבין שתינו ומתכסה בשמיכה. מקרוב אפשר לראות שעל הפיג'מה שלו מצויירות מכוניות מירוץ קטנות. "אמילי, זה תומר. אחי הקטן והנודניק". הוא מוציא לשון אל רומי ומחייך אליי - חושף שתי גומות. יש לו את אותו חיוך כמו שלה, רק שאצלו חסרה שן חלב מקדימה וזה גורם לי לצחוק.
"אז את החברה החדשה שלה?", הוא שואל אותי. אני מחליפה מבט עם רומי *עוד לא יצא לי לדבר עם ילדים על הנושא הזה* היא רואה שאני מסתבכת ועונה במקומי, "כן". הוא בוחן אותי במבטו ואז מחזיר את עיניו לטלוויזיה "סבבה". אנחנו מגחכות ורומי מלטפת את ראשו "תומר, מה אתה חושב על זה?". הוא מושך בכתפיו ומניח ראש על כתפי בעודו שקוע בסרט, "מה יש לחשוב על זה? אתן מאוהבות והולכות להתחתן. אני בחיים לא יתחתן - בנות זה מגעיל". אצבעו הקטנה מונפת באוויר בשלילה כשהוא מסרב בראשו. אני מנערת את ראשי בצחוק "שתגדל זה ישתנה...". רומי ממשיכה את דבריי "או שלא" וקורצת לעברי.
יום רביעי, 8:35.
אני מסיימת לאסוף את דבריי מחדר המוזיקה ועולה במדרגות לכיוון חדרי. ידיי פותחות את מגירת השידה שלצד מיטתי, מחפשות את מפתחות הרכב. *איפה שמתי אותן?!* אני מתכופפת לבדוק אולי נפלו מתחת לשולחן הכתיבה. עיניי סורקות את כל החדר עד שלפתע אני נזכרת *הסלון!*. הפלאפון שלי מצלצל כשאני יוצאת אל המסדרון.
"הלו?"
רוני: "איפה את?"
"אני בדרך", רגליי יורדות במהירות את המדרגות.
רוני: "אז אני מבינה שעוד לא ראית"
"מה לא ראיתי?" אני מתקדמת לכיוון המפתחות שמונחות על השולחן בסלון.
רוני: " את ה.."
"פאק" אני קוטעת אותה, היא לא צריכה להמשיך את המשפט בשביל שאני אבין - זה מוצג שם לעיניי כל. עיתון מונח ליד המפתחות, פתוח בעמוד הפפראצי.
"אמילי?" רוני בודקת סימני חיים על הקו. אני בולעת רוק - עיניי עדיין על אותה תמונה שמופיעה שם, "מה לעזאזל אני עושה?!".