נ.מ ריין
קמתי מהכיסא שלי , עולה במדרגות לכיוון החדר שלי.
אני לא מצליח להתאפס על עצמי היום.
אני כל הזמן חושב עליהם.
אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני אוהב את השגרה הזאת, להשאר רוב הזמן בבית ולחכות להם.
מהעובדה שהם מחבקים ומלטפים אותי.
מהעובדה שאני משתוקק למגע שלהם,
ולפעמים רוצה לשבור את הגבול שאני בעצמי הצבתי, הגבול שמונע מהם לגעת בי בצורה הכי טהורה. הגבול שמונע ממני לגעת בהם.
ואני מתחרפן מזה.
אני לא יכול שלא לחשוב על התואר שאני עומד לסיים, על כמה הם יהיו גאים בי.
אני לא יכול שלא לחשוב על העתיד שלנו....
תמונות קטנות מרצדות במחשבות שלי,
חתונה,
בית,
ילדים...
אני יודע שהם אוהבים אותי בלי סוף, אבל אני מפחד.
מפחד לעשות טעות קטנה שתשבור הכל בינינו.
כי המצב הזה,של השתוקקות ושל אהבה עדינה זה מצב שביר, כמו כוס קריסטל מלאה ביין שמתנדנדת על קצה שולחן בסכנת נפילה.
בלי לחשוב הוצאתי מהארון חולצה עם איורים צבעוניים ומכנסיי ג'ינס, לובש אותם על גופי בהיסח דעת.
ירדתי חזרה לסלון והשארתי פתק על הספה
' היי יצאתי לשיעור באוניברסיטה,
אחזור ב16:30
אוהב אתכם'
הקפצתי את מפתחות הרכב ויצאתי מהאחוזה.
הנסיעה לאוניברסיטה הייתה קצרה והגעתי במהרה, נכנס לקמפוס בצעדים בטוחים.
עיניי סרקו את מרחביי הדשא האינסופיים מחפשות את רובין.
מצאתי אותה יושבת בצל עץ ביחד עם חברה שלה ומיהרתי לכיוונן.
רציתי לרוץ מהר ולהגיע אליהם אבל הצורך לשמור על המהירות האנושית מנע ממני, בצורה מעצבנת, לבצע את זה.
כעבור שלוש דקות הליכה הגעתי אליהן.
ממרחק מאה מטרים שמתי לב שרובין צבעה שיער מחדש, ועכשיו הוא בולט בטורקיז בהיר.
מיהרתי לעמוד מולן ורובין הרימה את ראשה.
בהתחלה היא לא הבינה מה קורה אבל אז היא שמה לב שזה אני.
"רייןןןןןןןן!!!!!" היא צעקה בהתלהבות וקפצה עליי בחיבוק "לא ראיתי אותך נצח!"
הרחקתי אותה מגופי 'חודש וחצי רובין, לא כל כך הרבה זמן...' גלגלתי את עיניי.
'ג'יין, נחמד לראות אותך שוב' חייכתי אל חברתה הבלונדינית של רובין ורובין עצמה מיהרה לתרגם
"הוא אומר, ג'יין, נחמד לראות אותך שוב" ג'יין חייכה "גם אותך ריין."
'אני ממש חייב ללכת רובין, אבל בואי נקבע מתישהו אני מתגעגע.' סימנתי בעצב
היא הנהנה "אתה לא תתחמק ממני." חייכתי וסימנתי לה להתראות, הולך לכיוון הכיתה.
התיישבתי במושב ופתחתי את הקלסר מחכה שההרצאה תתחיל.
-----
"זהו, תודה רבה לכולכם וסופ''ש נעים " המרצה סיכם ובזאת אספתי את הציוד שלי וקמתי.
אני רוצה לחזור הביתה, לבנים.
נהגתי במהירות אך בזהירות והחנתי את הרחב, קופץ החוצה ורץ במהירות.
תוך שלוש שניות אני בבית, מחבק את לוגן.
"שלום גם לך" הוא צחקק ואני הרמתי את עיניי, בוהה בעיניו. "התגעגתי." לחשתי בשקט מסתכל בגוון הקפה הכהה של עיניו.
"איך היה בשיעור?" הוא שאל בעניין, מרפה את החיבוק בנינו ומתיישב על הספה.
חום גופו עזב אותי והשאיר אותי להתמודד עם הקפאון הנצחי שלי.
"היה מעניין, הייתה הרצאה על דיבייטים." חייכתי, נזכר בהרצאה הדיי מעניינת שהייתה היום.
התיישבתי ליד לוגן והשענתי את ראשי עליו, ובאוטומטיות היד שלו עברה ללטף את שיערי.
ישבנו בשקט עוד כמה דקות עד שהוא פתח את פיו
"חשבנו על זה קצת... והחלטנו אנחנו נשמח להפגש עם אמא שלך, אתה יודע, המסורת הזאת של קבלה מצד המשפחה... תהינו האם אתה תרצה לעשות את זה?" הוא שאל בשקט, מנסה לשמור על האווירה הרגועה אבל אני כבר נדלקתי.
"אני ממש אשמח לוגן! זה רעיון מצוין. ואמא שלי מתה עליכם."
"נהדר." הוא גיחך "כי קבענו איתה להיום בערב."
הרמתי את ראשי אליו והבטתי בו בהלם.
"מה?" שאלתי
"מה מה? מה ששמעת. יש לנו ארוחת ערב היום בשש אצל אמא שלך." הוא צחק
"אתה צוחק עלי?!" שאלתי בהתרגשות
הוא צחקק והניד את ראשו
"אומייגד!" קראתי ואז פניי האפילו "אתה רציני?! אין לי זמן להתארגן! יש לי שעה! " קפצתי מהספה.
"אם אני לא מספיק להתארגן אני רוצח אותך."
"כן בטח" הוא צחק ואני הזעפתי פנים, עולה במהירות לחדר.
---
אני עומד כאשר יש רק מגבת על פלג גופי התחתון ומתלבט מה ללבוש.
כל הרצפה של החדר המשותף מלאה בגדים
נאנחתי בעצבים, אני בחיים לא אהיה מוכן בזמן.
"פאק איט!" נאנחתי בשנית.
אני רוצה להראות טוב.
דלת החדר חרקה ואני הסתובבתי, רואה את טום עומד בסף.
הוא גיחך למראה הבגדים הזרוקים "אתה צריך עזרה?" הנהנתי בחוסר אונים והוא התקדם לעברי.
ניסיתי להתעלם מהעובדה שהוא כבר לבוש בחליפה שחורה ונראה מושלם. איך הם עושים את זה?!
"תלבש סוודר ריין, קר היום וגם זה ממש מחמיא לך" הוא נעמד מאחוריי וכרך את ידיו על מותני
"זה לא יום יומי מידי?" השענתי את ראשי על חזהו.
"לא. אתה נראה בזה מדהים."
הרמתי שניי סוודרים אחד כחול ואחד לבן
מחווה בשאלה
"הכחול." הוא ענה בלי למצמץ "ותלבש ג'ינס שחור."
הנהנתי והוצאתי ג'ינס מהמגירה.
באתי להוריד את המגבת אבל עצרתי, מסתובב לעבר טום אשר ישב על המיטה, צופה בי.
בלעתי רוק והסתובבתי עם גבי אליו.
הורדתי את המגבת ונתתי לה לצנוח על הרצפה, מודע היטב לעיניים אשר סורקות את גופי מאחורה.
מיהרתי להתלבש ואז הסתובבתי לעברו של טום, מסמן לו שאני מוכן לזוז.
הוא קם ואני מיהרתי לאחוז בידו, יורדים לסלון.
לוגן ואייס המתינו שם ואני רצתי לחבק את אייס, שלא פגשתי כל היום
ויצאנו.
-----
הנהיגה לשם הייתה קצרה ותוך רגע כבר היינו מול דלת הדירה הישנה שלי, הדירה בה גדלתי.
אייס דפק על הדלת
"רק שניה!" צעקה עמומה נשמעה מעברה השני של הדלת וכעבור שנייה היא נפתחה.
אמא שלי עמדה שם, בסינר מלוכלך ושיער מאפיר אסוף לפקעת.
"מיי לוב! כמה זמן לא ראיתי אותך אהוב!" היא מיהרה לחבק אותי
"אוך אוך אוך כמה שאני אוהבת אותך קטן שלי!" היא הידקה את חיבוקה כאילו ציפתה שאעלם בין רגע.
החזרתי לה חיבוק "היי אמא." לחשתי
"כמה טוב לשמוע אותך!" היא חייכה עוד יותר ואז מיהרה לעזוב אותי.
"אדוניי," היא הרכינה ראש בכבוד "הכבוד הוא לי לארח אתכם פה."
"הכבוד הוא שלנו גברתי." לוגן אמר והיא נמסה.
"בואו, תכנסו." היא מיהרה לסגור את הדלת
"תשבו תשבו." היא הושיבה אותנו על הספה ומיהרה להגיש קפה ועוגיות.
"אני ממש מצטערת האוכל יהיה מוכן עוד חצי שעה, אבל בינתיים תתכבדו." היא התיישבה מולנו בכורסא הבודדת, צופה בנו בחיוך
"ריין אהוב איך אתה מסתדר בחיים החדשים שלך?" היא הייתה מודעת לשינוי שעברתי, השינוי שהפך אותי מאדם לערפד.
"מעולה, לפעמים קצת קשה עם.... הריח," ניסיתי להגדיר את הביערה שעוברת בגרוני שאני ליד בני אדם "אבל אני מתמודד נהדר, וכמובן שהבנים עוזרים לי המון."
החיוך שלה רק גדל (אם זה אפשרי) "אתה ממש מסתכל עליהם במבט מאוהב. איזה כיף לראות שאתם חזרתם להיות ביחד!"
הרכנתי את ראשי בבושה "אמא~" לחשתי בטון ילדותי וכולם צחקו, הבנים ממתח ואמא מאושר.
ישבנו ודיברנו עוד קצת עד שהאוכל היה מוכן וכולנו התיישבנו.
"תודה לך אל יקר על שנתת לנו את כל הטוב הזה," אימי בירכה "אמ-" האמן נקטע על ידי צלצול בדלת.
"מי זה יכול להיות?" אמא לחשה ואני הסתכלתי בחרדה על הדלת.
הידית ירדה ופתחה את הדלת,
חושפת דמות.
מה?!
איך זה יכול להיות?!
אין מצב.
גבר אפור שיער וגבוהה עמד בפתח הדלת, אוחז בזר פרחים.
גבר שהיה מוכר לי מידי
שלקח חלק בחיים שלי עד גיל מאוחר.
גיל שבו נלקח ממני.
"מ...ה?" הקול שלי נשבר
הגבר חייך
"חזרתי."
"ברננד!" אימי צעקה בקול צרוד מבכי ורצה לזרועותיו הפתוחות.
"חשבתי...חשבתי .... שאתה כבר לא איתנו." היא מיררה בבכי
"אתה פה! אתה באמת פה!" היא בכתה לכתפו והוא חיבק אותה.
לא יכולתי לזוז.
אני קפוא במקומי
זה לא קורה
זה לא הגיוני
הוא מת.
ראיתי את הגופה שלו.
הייתי בהלוויה
ביקרתי את הקבר שלו במשך שנים
"ריין ." לוגן לחש ונגע בכתפי מוציא אותי מההלם
"הפתעה."
"הפתעה."
"הפתעה."
הבנים לחשו ביחד
אימי נעמדה ליד אבי והם צפו בי בהמתנה.
רצתי מכיסאי וקפצתי לידיו של אבי
"אתה פה." מלמלתי
"יותר מתמיד." הוא ענה.
הבטתי בעיניו
"אתה חייב לנו הסברים."
לחשתי בשקט
"אני יודע בני, אני יודע." הוא חייך "בואו נשב ונתחיל לאכול,אני גווע."
הוא שבר את הקרח בחוש ההומור האופייני לו.
התיישבנו ואימי חזרה על התפילה בקול הכי מאושר ששמעתי בימי ומיד שסיימה היא מיהרה למזוג לכולם אוכל,
הצלחת שלי נשארה ריקה.
"אתה חייב לי הסברים." פניתי לאבי בציפייה
הוא כיחכח בגרונו ופתח
"כאשר היית בן תשע, המאפיה המקסיקנית חטפה אותי.
הם זייפו את הגופה שלי ואת הלוויה שלי.
הם חטפו אותי כי הייתי חייב להם כסף, טונות של כסף. כשהייתי צעיר הייתי מהמר כבד אבל כאשר פגשתי את אמך הפסקתי להמר והקמתי איתה משפחה." הוא החזיק את ידה של אמא וליטף אותה
" כעבור עשרים שנה הם החליטו לחזור בשבילי. הם עינו אותי במשך שנים." הוא הרים את שרוולו חושף צלקות עבות וכהות.
"לפני חודש האדונים אולריק מצאו אותי והצילו אותי. בטענה שהבן שלי יוצא איתם והם רוצים לאחד אותנו."
ידיי החזיקו בראשי "אני כלכך שמח שאתה פה." אמרתי בכנות
התגעגעתי אליו
"אני אשמח לשאול אותך גם כמה שאלות."
הוא חייך ומהרתי להנהן
"עם מי מהם אתה יוצא?"
הוא שאל בחיוך אבל החיוך שלי ירד.
הוא נעלם בדיוק שנה לפני שהם באו לפגוש אותי
"אני..." הרגשתי שהמילים נתקעות לי בגרון. לוגן אחז בידי בעידוד.
"אני... אני ...." עדיין נתקעתי כמו מפגר "אני יוצא עם שלושתם." הוצאתי את זה בנשיפה אחת
הוא נראה המום
אבל מיהר להתאפס על עצמו
"אני... לא ציפיתי לזה..." הוא לחש "אבל אם זה מה שעושה לך טוב..." הוא חייך אליי
"אבל הם לא אחים?" הוא שאל בבלבול
"הם אחים...אבל זו מערכת יחסים מסוג v שזה אומר שיש בן אדם 'מרכזי' שאיתו יוצאים כמה אבל הם לא יוצאים אחד עם השני . זאת אומרת אני יוצא עם שלושתם אבל כל אחד מהם יוצא רק איתי."
הוא חייך בהבנה "מותר לי לשאול איך נכנסתם למערכת היחסים הזאת?" הסתכלתי בעיניים של הבנים, מנסה לראות אם הם מתנגדים לגילוי הסוד אבל הם שידרו רק עידוד.
"הם...אנשי זאב.... ואני המיועד שלהם . אני הזיווג שלהם." אני מבין כמה מטופש זה נשמע
"הם....מה?"
"אנשי זאב." לחשתי
"אהוב, אתה לא חייב לתרץ, גם אם תאמר לי שהכרתם דרך טינדר זה יהיה בסדר."
הנדתי בראשי
"זאת האמת אבא."
הוא הביט בהם בפקפוק
"אייס, זה בסדר מצידך?" שאלתי בשקט והחוויתי לכיוון החדרים, מרמז שילך לשנות צורה.
"ברור." הוא חייך אליי וקם, מתנשא מעל השולחן ופונה לחדר הישן שלי, סוגר את הדלת.
אבא שלי עדיין הביט בי ואז באימי אשר הנהנה.
כעבור עשר שניות הזאב של אייס יצא מהחדר, זיהיתי בעזרת העיניים האדומות שלו שהזאב של אייס בשליטה
"היי" לחשתי וקמתי, מתקדם לעברו ומתיישב על הרצפה.
הזאב התיישב לידי, מתנשא הרבה מעליי בגובהו.
ליטפתי אותו בעדינות,משחק בפרווה החצויה.
אבי בהה בנו בהלם מוחלט, לא מבין את הסיטואציה
"ברננדו. הם אנשי זאב, וריין נועד בשבילם כמו שהם נועדו בשבילו." אימי חיבקה את אבי מהצד, תומכת בו לגמריי
"אכמ..." הוא כיחכח בגרונו "טוב לדעת," הוא השתהה "ככה אני יודע שהילד שלי בטוח במאת האחוזים."
לוגן וטום חייכו חיוך שומר סוד
"האמת היא, שהוא לא צריך שמירה." טום אמר ברוגע ואני הפניתי אליו מבט כעוס, באמת טום?! להפיל עליו כל כך הרבה?
אבל הם רק חייכו אליי בעידוד.
"כן ....אמ..." הפעם אני מלמלתי
אני לא יודע איך להסביר את זה אז פשוט החלטתי להראות לו.
שיניתי את צבע עיניי לשחור העמוק וחשפתי את ניבי , גורם לאבי להרתע ממני, כמו שכל אדם שפוי צריך לעשות.
אבל אז פניו התבהרו
"זה מסביר הרבה. זה מסביר למה אתה נראה צעיר ולמה השיער שלך לבן.
וגם נראית כל כך מלכותי ריין."
הוא חייך
"טוב עכשיו שהבנו הכל, אני אשמח להתחיל לאכול."
הוא גיכח ואני הנהנתי, משתנה חזרה לצורתי האנושית ומלטף את אייס ליטוף אחרון לפני שיפנה לחדרי כדי להשתנות.
----
הארוחה הזאת הייתה מדהימה.
לא, לא אכלתי.
אבל הבנים הקסימו את ההורים שלי
ואני ...
אני קיבלתי את אבא שלי בחזרה, ואין יותר טוב מזה.
כאשר הארוחה הסתיימה ונפרדנו לשלום, ידעתי שאימי תמשיך לדבר עם אבי שעות, הם ישלימו הכל ביניהם.
ואני שמח עם זה.
בנסיעה חזרה אייס ישב לידי וטום ולוגן מקדימה.
הרשיתי לעצמי להניח את ראשי על כתפו של אייס ולתת לעצמי לישון.
למרות שאני לא צריך את זה פיזית הייתי צריך את זה נפשית.
אני סוף סוף שמח.
אוקיי היי כולם!
הרבה שאלו אותי לאן נעלמתי ואני מרגיש מחויבות לספר.
אני עובר כרגע שלב לא נעים במשפחה.
אנחנו תחת השגחה מהרווחה וטיפול סוציאלי. אני מבטיח לעדכן אתכם בהכל.
אני ממש מקווה לחזור להעלות בתדירות גבוהה.
הסופר הנאמן שלכם,
אלכס.