הזאבים שלי

פרק 2

נ.מ. ריין
הצלצול הגואל הגיע. כאילו ברצינות, הוא הציל אותי ממר צ'ו והחפירות שלו על פיזיקה. עם כל האהבה שלי למקצוע, המורה הורס אותו.
הצלצול לא משאיר מקום למחשבות שלי כשכל תלמידיי הכיתה נוהרים לעבר הקפטריה.
הם אמרו שהם יאכלו איתי אבל זה הרגיש כאילו הם היו צמודים אלי במשך כל היום, והאמת היא... לא שנאתי את זה...
זה פשוט היה טיפה מוזר.
הם היו איתי באותם השיעורים בדיוק.
אותן יחידות.
זה פשוט היה מוזר.
אני מביט לצדדי, רואה שהם לא זזו עדיין ופשוט בהו אחד בשני. אני ממלמל משהו ואוחז בתיק שלי, מתקדם לכיוון הקפטריה, מקווה שהם יבואו.
"נו נו נו אז האילם הקטן פשוט גנב את הילדים החדשים?מה אתה רוצה מהם?אתה יודע בניתי על חברות איתם...להכניס קצת כסף..."
ג'ונס דחף אותי בדיוק כשכף רגלי יצאה מגבולות הכיתה,מפיל אותי עם גבי ללוקרים.
רציתי לענות לו שהם בחרו להיות איתי, שהם בחרו להתחבר אליי, שסוף סוף יש מישהו שלא שונא אותי בגלל...כלום.
פתחתי את פי כמתכוון לענות אבל לא הצלחתי. פשוט לא יכולתי. "מנסה לענות? ההורים שלך לא לימדו אותך שלא עונים לחזקים ממך?" הוא בעט בבטני ואני נאנקתי,נצמד לקיר. "אתה פשוט בן זונה דפוק ומכוער. נולדת נכה מפגר וזה ישאר ככה" הוא ירק. נטזי הרוק הצליפו בפני, דביקים ומשפילים. הוא הטה את רגלו כמתכוון לבעוט בי אבל משהו עצר בעדו. שמתי לב שזוג ידיים מחזיקות את כתפיו ובתזמון מושלם הראש הג'ינג'י של טום הופיע לצד פניו של ג'ונס. "אתה נואם לו על זה שהוא חלש...אבל מה איתך?" טום לחץ על כתפיו בתנועה מהירה ורעש מחריד של שבירת עצם מילא את החלל. אני מתכווץ, מבט מפוחד עולה על פני. יד נוספת הונחה על ראשו של ג'ונס וטפחה עליו. לוגן הופיע מצידו של ג'ונס. "אתה פשוט ילד פתטי שלא מבין כלום." לוגן אמר בקול רגוע ונעמד מולי, חוצץ ביני לבן ג'ונס. אייס צעד אל מול ג'ונס "אז פשוט תעזוב אותו,הוא לא עשה לך כלום." הוא בעט בבטנו בתנועה שנראתה פשוטה אבל ג'ונס עף לצד השני של המסדרון מתנגש בקיר בחוזקה ונופל על הרצפה. לוגן הושיט את ידו כדי לעזור לי לקום ואני נאחזתי בה, רועד. "אתה בסדר?" שלושתם שאלו בו זמנית והתאספו סביבי. זה כבר עבר את גבול המוזרות.
ניערתי את בגדי מאבק דמיוני בעודי מנסה להאבק בסומק שעיטר את פניי 'אני בסדר...' סימנתי והם שמרו על פנים רציניות "בוא לשירותים...צריך לשטוף את הדם..." אייס אמר וסימן לי ללכת איתם. הלכתי איתם, בפעם הראשונה בחיי שלא הלכתי מאחורי מישהו.בהיתי ברצפה, מובך מהסיטואציה המוזרה,אבל הם לא בהו בשום דבר אחר חוץ ממני. שלוש זוגות עיניים עוצמתיות לא ירדו מגבי במשך ההליכה הקצרה לשירותים.
טום פתח את הדלת לרווחה ואני נכנסתי לחלל הריק והלבן של השירותים.
פתחתי את הברז ושטפתי את פניי,מרטיב גם את שערי,נרגע מהמגע של מים קרים על עורי. נצמדתי לקיר, מרגיש איך כל השרירים שלי נרגעים ונרפים. "השיער שלך מאוד יפה כשהוא רטוב..." אייס אמר, קולו יציב כאילו לא החמיא לי הרגע, ואני הסמקתי, בפעם המי יודע כמה. 'מה זה אמור להביע?' סימנתי, סימוני עדינים אך כועסים. "כלום..." הוא מלמל וטום הרביץ לו קלות. "תפגוש אותנו בקפיטריה אוקיי?" הנהנתי ויצאתי מהשירותים. מה הלך פה הרגע? נכנסתי לחלל הגדול של הקפיטריה והרעש מילא את אוזניי.אני לא עושה את זה.לא אכלתי בקפיטריה שנים וזה לא עומד לקרות, לא בשביל כמה גברים יפים. תודה רבה שבת שלום. חזרתי על עקבותיי ויצאתי לחצר מתיישב מתחת לעץ הקבוע שלי,עץ גדול שממוקם מאחורי המבנה. אני לא מתכוון לאכול איתם זה פשוט לא מה שאני רגיל לעשות...
הוצאתי את הכריך מלא חמאת הבוטנים שלי ונגסתי בו. מתעלם מהכאב בצלעותיי. נאנחתי.
לפחות ג'ונס ירד ממני לתקופה...
אני מקווה...
לא עברו חמש דקות ושמעתי צעדים.
"הכל טוב?" שמעתי את הקול של לוגן שואל.
הרמתי את ראשי וראיתי את השלישייה עומדת מולי.
הנהנתי.
הם התיישבו והוציאו את האוכל שלהם.
הרגשתי שכל הסיטואציה הזו מוזרה.
הגיע הזמן לשאול שאלות.