נ.מ ריין
בהתחלה אני לא מרגיש כלום.
וזה נמשך ככה, במשך זמן לא מוגדר
ואז פתאום אני מרגיש כאב בגרון
ואז בראש
ואז בידיים
ואז ברגליים
ואז בלב
עיניי נפקחו במהירות ומצאתי את עצמי מתנשם.
שכבתי על מיטה ענקית, מרופדת באינספור כריות.
מיטה מוכרת.
זו המיטה של החדר המשותף.
מה קרה?
למה אני פה?
למה הכל כואב לי?
סרקתי את החדר, שום סימן לקיום של חיים.
העפתי את השמיכה מעליי והורדתי את רגליי לריצפה, מתיישב
הריצפה קרירה לנגד רגליי ומרגיעה את הכאב הפועם שבהן.
יצבתי את עצמי וקמתי ממקומי.
כואב לי.
כואב.
כואב.
כואב.
רגליי הסתבכו ונפלתי
אני מרגיש נורא
"טום?! אייס?! לוגן?!" צעקתי ביאוש, מרגיש דמעות עולות לגרוני
אני יודע שהם היחידים שיכולים לשמוע אותי בבית.
אני רוצה תשובות.
אני רוצה תשובות לכל כך הרבה דברים
למה הכל כואב לי?
למה אני מרגיש נורא?
למה אני לבד?
למה אני לבד....
הבנתי.
פאק.
פאקינג פאק.
שיט
שיט
שיט
שיט
אני הרגתי אותם.
אני הרגתי אותו.
"לוגן! אייס!טום!" צרחתי ביאוש, מתחיל לבכות
למה עשיתי את זה?
אני מפלצת
אני מפלצת
אני מפלצת
אני מפלצת
צרחתי.
פשוט צרחתי.
הכי חזק שאני יכול , מרגיש כאילו בכל צרחה משהו בי נשבר.
אני לא מרגיש אני יותר.
צרחתי
וצרחתי
וצרחתי
ואז הכל הפסיק.
כל הכאב
כל הרגשות
לא מגיע לי לחיות.
לאף אחד אין את הזכות לגזול ממשהו חיים.
אני מפלצת ומפלצות לא צריכות לחיות.
אבל אני חייב לחיות
כי אחרת הם ימותו
הם ימותו.
"ריין?! אנחנו פה! קמת?!" טום התפרץ לחדר והבנים אחריו, מבטם הופך מוטרד כאשר הם שמים לב שאני על הרצפה.
"ריין?" לוגן שאל והם התיישבו לידי
"אני הרגתי אותו."
אמרתי בקול יציב
קול יציב וריק.
לא תוכלו למצוא בקול הזה חרטה כאב או בושה.
"כן." אייס ענה
קמתי והלכתי לשירותים
"ריין?" טום שאל שוב
"תדבר איתנו."
סגרתי את הדלת בפנים שלהם.
נ.מ טום
הוא סגר לנו את הדלת בפנים
"ריין הכל טוב?!" שאלתי בלחץ ודפקתי על הדלת
אין מענה.
"בוא טום. הוא צריך רגע לעצמו."
אייס לחש ומשך בידי
"איזה פאקינג רגע לעצמו? הוא היה בקומה יומיים!" צרחתי " אני דואג לו."
לוגן חייך
" הכל טוב. תן לו זמן. הוא הרג שני אנשים, הוא לא רגיל לזה כמונו."
נאנחתי ויצאתי מהחדר.
אני דואג לו כל כך לאחרונה.
אני דואג לו כי אני אוהב אותו.
---
"הוא עדיין לא יצא מהחדר." נאנחתי והתיישבתי על כסא במשרד של אייס.
"מה אני הפסיכולוג שלך?" הוא שאל בגיחוך
הוא שם לב לפניי ופניו התקדרו
"הוא לא יצא מהחדר." הוא אמר בטון קפוא,
הנהנתי.
לוגן נכנס אחריי
"הוא מסרב לצאת מהשירותים."
נאנחתי ונשענתי אחורה.
"אני חושב שהוא מרגיש לא טוב," הבנתי כמה סתום אני נשמע ומהרתי לתקן את עצמי " מבחינה נפשית."
לוגן ואייס הנהנו.
"זה בטח ממש קשה לו....העובדה שהוא רצח אנשים." אמרתי
ואייס הרים גבות בהשתאות "נתעלם מהעובדה שהם היו בני זונה גמורים שמקומם בפאקינג גהנום-" הוא גיכך בלי הומור
"אתה צודק....אבל הוא תופס אותם כבני אדם עם רגשות." מלמלי ולוגן הנהן
"פאק איט."
הנהנו בהסכמה
-----
נכנסנו לחדר המשותף, לפי השומרים שהצבנו הוא עדיין לא יצא.
"ריין אנחנו נשבור את הדלת המזוינת!" לוגן הזהיר
אנחה קלה נשמעה מהצד השני והוא פתח את הדלת,
והוא נראה מותש.
הוא נראה כאילו כל החיים שלו נשאבו ממנו.
" אנחנו צריכים לדבר."
הוא נאנח והתיישב על המיטה, עיניו כבויות
"מלאך, מה קרה?" לוגן שאל ובא ללטף את ראשו,
הוא נרתע.
מה עובר עליו?
"בנים,
אני אוהב אתכם, כלכך.
אבל זה קשה לי,
הרצון לספק את כולכם במידה שווה,
כל הדברים שקרו בזמן כל כך קצר,
רצח...
העולם הזה לא בשבילי," הוא לחש וגירד את עורפו, עיניו מוצאות את עינינו
"אני צריך הפסקה."
פרק קצר אבל חשוב❤️
VOCÊ ESTÁ LENDO
הזאבים שלי
Lobisomemריין הוא נער מיוחד. הרבה היו מגדירים אותו כנכה דפוק. אבל הוא לא מגדיר את עצמו כך. להפך הנכות שלו עוזרת לו להבין על מי הוא סומך. הוא אילם סלקטיבי. אבל יום אחד מופיעים 3 אנשים מוזרים בתיכון שלו ובמהרה מתחילים לנסות להתחבר אליו. למה? הספר עובר עריכה עכ...
