נ.מ. ריין
חשבתי שהבריחה שלי תהיה דרמטית אבל היא לא.
הצלחתי לרוץ טיפה ואז פשוט קרסתי על הרצפה- מתנשף.
כן ספורט זה לא הצד החזק שלי,ממש לא.
הבית שלהם היה רחוק משלי וניסיתי להיזכר איך הם הגיעו מבית הספר לפה.
כלום.
הייתי בהתקף.
לא יכלתי לזכור.
אתה לא יכול לעשות דבר אחד כמו שצריך!
הוצאתי את הטלפון מחייג לאימי.
אני לא מצליך לדבר איתה הרבה למרות שהיא ממש חשובה לי אבל לאחרונה אני נקשר אליה יותר,אז אני מקווה שאני אצליח.
המנגינה הנחמדה נשמעה,כמו מרגיעה אותי בזמן שאני מחכה.
"מתוק!!!קרה משהו?"
היא שאלה.
אוקיי ריין תנשום.
"א...מ...א...את...יכ..ו..לה...ל..בו..א?" מלמלתי
"אני בבית חיים,למה לא חזרת עדיין?!"
"ב..ב..קש...ה..ת..בו..א..י"
"אוקיי קטן,לבדוק את המיקום שלך?"
הנהנתי.
היא לא יכולה לראות אותי אבל היא הבינה לבד.
"אני בדרך."
*ביפ*
היא ניתקה
עברתי לישיבה מזרחית, מחכה.
סרקתי את המקום.
לא הייתי קרוב לשום מקום שאני מכיר...כמה זמן נסענו?
היער היה בצד ימין והכביש משמאל.
יקח לאמא הרבה זמן לבוא לפחות רבע שעה.
וזה עוד שעת פקקים...
נאנחתי.
הרמתי אבן מקפיץ אותה ותופס אותה.
פעם.
פעמיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
דיי נמאס לי.
נאנחתי ונשכבתי על המדרכה.
אני פשוט מותש מהיום הזה!
טפיחות קלות נשמעו על האדמה,אבל לא טרחתי לבדוק מה הן עד שפרצוף זאבי הופיע מעליי.
קמתי במהירות- עובר לישיבה.
זה היה זאב לבן וגדול.
'מה אתה רוצה טום?!' סימנתי,הוא הזאב הלבן היחיד שאני מכיר ושכזה גדול.
אני לא טום יקיר....
הקול היה רגוע וצלול במוחי.
'מי אתה?!' סימנתי בחדות ונרתעתי.
אין צורך לפחד ריין, הוא התיישב לידי
אני אלכס,האבא של השלישייה...
אוקי...
באתי לסמן בגסות שיעזוב אותי אבל אז נזכרתי שיש לו מעמד חשוב.
'למה אתה פה אדוני?'
שאלתי והזאב הטה את ראשו
אין צורך לקרוא לי אדוני,ריין
ואני פה כי השלישייה נרגעת כרגע ביער ואני יצאתי איתם,ואז שמעתי אותך מתקשר לאמא שלך ו...
הוא בא להמשיך אבל התכווצתי לכדור,אוטם את אוזני.
זו פעם ראשונה שמישהו שומע אותי.
רעדתי כמו מטורף.
זה נשמע ילדותי אבל מה נעשה?זה באמת מפחיד אותי.
אלכס התקדם לעברי בצעדים קטנים והתחכך בי.
אל תלחץ, הכל טוב .... רוצה שאני אבקש מהזאב שלי למחוק את הצליל של הקול שלך?
הוא הציע והרמתי את ראשי
'אתה....זאת אומרת הוא יכול?'
כן,אל תדאג אני גם לא אזכור אותו...
זה היה קול נוסף,עמוק יותר.
הנהנתי.
הנה הוא השכיח ממני ריין,אני פה בגלל שאני דואג לך....אני יודע כמה קשה כל העניין של היעוד אבל יהיה בסדר! אני פה לעזור לך!אתה יכול להמשיך לדבר עם הבנים ואתה יכול שלא. אבל בעוד שבוע יקרה משהו חשוב אז בבקשה תחליט עד אז.
ותזכור שהם חיכו לך שבע עשרה שנה מאז שנולדת....
'אוקיי,וסליחה שיצאתי ילדותי'
הכל טוב יקיר....אני צריך לחזור לבנים...אם אתה צריך אותי תמצא את אחד הבנים ותדבר עם הזאב שלו....הוא כבר יקשר אותך אלי.
'ביי ותודה'
הוא חשף את שיניו בחיוך ורץ משם,חוזר ליער.
כעבור זמן מה מכונית אדומה ישנה הופיעה בדרך.
אמא.
קמתי מסמן לה שאני פה.
היא נעצרה ופתחתי את הדלת מתיישב לידה.
"קטני מה קרה?"
היא שאלה ואני הסתכלתי עליה
'אני...הכרתי שלושה בנים בשם אייס,לוגן וטום...והם אנשי זאב? איכשהו' סימנתי ורק אז כאשר דמעות נקוו בעיניי הבנתי כמה מוזר היה היום הזה.
'והם נחמדים אבל מפחידים...וקיבלתי התקף חרדה!?! והם עזרו לי אבל אז אחד מהם ניסה לנשק אותי? כי אני המיועד שלהם?' הסימונים שלי רעדו ופשוט התחלתי לבכות.
קובר את פני בידי.
"קטני...זה בסדר...." אימי חבקה אותי, חום גופה מרגיע אותי.
"אני.. ידעתי עליהם מאז שהיית קטן.הם היו אמורים לקחת אותך עוד שבוע אליהם....להרגיל אותך לרעיון ....לעזור לך....התנאי חיים שלהם הרבה יותר טובים.
זה עדיף מהבית שלנו..."
היא הזילה דמעה והפעם היה תורי לחבקה.
"בבקשה תיתן לזה הזדמנות ריין...בבקשה." היא מלמלה.
פתחתי את פי "אוקיי אמא,אני אוהב אותך." אמרתי בקושי מסוים והיא הידקה את אחיזתה בי.
"טוב קטן נחזור הביתה?נראה לי ששנינו צריכים קפה...."
הנהנתי.
הנסיעה עומדת להיות ארוכה אז פתחתי את הטלפון שלי.
רגע,מה זה?
פתק היה בתוך המגן.
פתחתי את המגן מוציא את הדף.
'ריין היקר.
הנה המספרים שלנו
****************
...מצטערים שקיבלת התקף בגללנו.
אוהבים השלישייה'
אולי הם לא כל כך רעים אחרי הכל....
סליחה על הפרק הקצר ....אוהב אתכם❤️
YOU ARE READING
הזאבים שלי
Werewolfריין הוא נער מיוחד. הרבה היו מגדירים אותו כנכה דפוק. אבל הוא לא מגדיר את עצמו כך. להפך הנכות שלו עוזרת לו להבין על מי הוא סומך. הוא אילם סלקטיבי. אבל יום אחד מופיעים 3 אנשים מוזרים בתיכון שלו ובמהרה מתחילים לנסות להתחבר אליו. למה? הספר עובר עריכה עכ...
