אם יש שגיאות כתיב בפרק אשמח שתודיעו לי💗
נקודת המבט של אנדרה:
התהלכתי מצד לצד משמיע צעדים כבדים שהרגיזו אותי.
אני מחכה כאן עם סופיה לאונרדו ואנטוניו שהאווירה טעונה ושמים לב למצב הלחוץ בו אנחנו נמצאים. דנטה חשוב מאוד לכולנו, הוא נגע בכולנו בחלקנו יותר ובחלקנו לא. אף על פי שהוא וסופיה לא כאלה קרובים אני רואה את הדאגה שיש לה על הפנים שהיא חושבת עליו. אני גם יודע שאם כמה שלאונרדו ואנטוניו מתנהגים כאילו הם לא נסערים מהמצב ההפך הגמור מתרחש בתוכם.
דנטה היה דוד שלהם לא פחות מדוד שלי, זה שהם לא חולקים קשר דם לא אומר שהוא לא דוד שלהם. הוא היה שם עבורם כמו שהוא היה עבורי, בימי הולדת, בסיום הלימודים, בחגים, הוא עשה המון למענם.
היה מגיע לכל מה שצריך בין אם זה היה יום הולדת או קרב זירה שהיה להם, ואם הוא לא היה יכול להגיע הוא היה שולח מתנה או משהו כמו הפעם ההיא שהוא שלח לאנטוניו קופסא מלאה בקונדומים אחרי שניצח בקרב ורשם לו פתק 'מזל טוב על הניצחון קונדום קרוע, תחגוג אבל אל תתרבה' אני זוכר שאנטוניו זרק את הקופסא מחוץ לחלון מרוב שכעס. הקשר של דנטה ואנטוניו היה קשר שתמיד ריתק אותי, הם כל כך ציניים אחד לשני וכל כך ילדותיים כלפי אחד השני אבל הם גם אוהבים אחד את השני וימותו בשביל האחר.
וכך גם עם לאונרדו אם כי לאונרדו יותר בוגר מאנטוניו, בהמון בחינות כמו לדוגמא לאונרדו לא יצחק בסיטואציה רצינית ויריץ עליה בדיחות כמו שאנטוניו עושה. הקשר של דנטה ולאונרדו היה גם משהו שמעט ריתק אותי. מעגל החברים של לאונרדו מצומצם מאוד ומסתכם בעיקר בי ובאנטוניו ואולי גם חבר שלו מריו, האנדרבוס של מדינת לואיזיאנה, אני יודע שלאונרדו חבר טוב יותר של מריו מאשר של שאר האנדרבוסים. לאונרדו הוא מישהו בעל בעיות אמון קשות שאני בספק אם לא היינו גדלים יחד ויודעים הכל אחד על השני אז הוא לא היה נפתח אליי ואל אנטוניו, הוא היה משאיר אותנו מעורבים רק בחיי העבודה שלו וזה הכל, אבל לא עם דנטה, הוא מכבד ומעריך אותו מאוד ולא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. לאונרוד תמיד ביקר אותי בבית שלי ושל דנטה ואני זוכר שהוא תמיד היה דרוך שהיה בבית שלו, בדרך כלל דנטה לא היה מרשה נשק בתוך הבית אבל הוא חרג בשביל לאונרדו. אם כי הוא לא אמר לי את זה בחיים אבל אני יודע שלאונרדו נהג לטוס לוויסקונסין בתדירות גבוה ולבקר אותי בשביל לראות שאני בסדר, לראות שדנטה לא מכה או פוגע בי באיזו שהיא דרך, ידעתי שהוא עושה את זה רק לפני הדרך שבה הוא בחן את פניי ואת גופי בכל פעם מחדש. בכל מקרה הוא הרשה ללאונרדו להיכנס לבית עם נשק בגלל שהוא ראה שלאונרדו לא בוטח בו לכן הוא החליט לגרום לו להרגיש פחות דרוך בבית שלנו. אני זוכר שזה התחיל בזה שאנדרה הציע ללאונרדו לבוא בתדירות גבוה יותר, ואז זה התחיל להתפתח לאימונים, ואז לארוחות, ומארוחות זה הפך להיות גם חגים ימי הולדת ולאט לאט הוא זכה באמונו של לאונרדו. תמיד שמחתי מהקשר של דנטה עם לאונרדו ואנטוניו, רציתי שבן המשפחה האחרון שלי והיחיד שבאמת דאג לי יהיה קרוב לחבריי הטובים ביותר וכמו שניתן לראות זה יצא מעל המצופה. אם משהו יקרה לדנטה לא רק אני אאבד אותו אלא גם הם, ואם כמה שהם מנסים להעמיד פנים עבורי שהכל יהיה בסדר וכי דנטה ישרוד את זה, אני יודע כי עמוק בפנים הם דואגים בדיוק כמוני. דנטה היה שם עבור כל אחד ואחד מאיתנו, הוא כתף תומכת בתקופה קשה. הוא הדמות האבהית היחידה שבאמת הייתה לי, הוא היה יותר אבא בשבילי ממה שהאבא האמיתי שלי היה. אני מעולם לא הצלחתי להבין למה דנטה לא הביא ילדים לעולם, הוא האדם האחרון להתמסד זה אני כבר יודע אבל ילדים? הוא היה יכול ללכת לבית זונות קרוב ולצאת אחרי עשר דקות ובום אחרי תשע חודשים ילד. בשונה מבכירים רבים לדנטה לא היה אכפת עם התינוק או תינוקת יהיו ממזר או ממזרה, מבחינתו כל עוד הוא נושם התינוק שלו, קשר דם או לא הוא שלו. אני יודע בוודאות שהוא יכל להיות אבא נהדר, הוא טיפל בי כאילו הייתי הבן שלו וכך גם טיפל בלאונרדו ואנטוניו. אני חושב שבאיזו שהיא דרך הוא רואה בנו הילדים שמעולם לא היינו, אני בטוח שהוא רואה זאת באנטוניו ללא ספק אחרי הכל הילד הוא תינוק בן שנה כלוא בתוך גוף של גבר בן עשרים ואחת
״אתם המשפחה של דנטה אורביטו?״ שאל המנתח שזה עתה חזר מאזור חדר הניתוחים, מיהרתי אליו והנהנתי לו לחיוב מאשר את שאלתו, לא מסוגל לדבר מרוב לחץ. זה מעולם לא קרה לי, אני איימתי על אנשים באקדח, רצחתי ועיניתי, ועשיתי המון דברים גרועים בחיים שלי אלב שום דבר לא היה כמו הלחץ המטורף הזה שהרגשתי עכשיו בתוכי. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות שאני שומע אותו בום-בום-בום-בום פעימות בודדות כך כל כך עוצמתיות שאני מתחיל לתהות לעצמי עם שמעו את קצב פעימות ליבי
״אני אהיה איתכם כנה ואגיד לכם שהמצב לא בדיוק מזהיר. הניתוח אולי עזר אבל לדנטה יש חבלות רבות בגוף ובראש שלו, הוא קרס לנו מספר פעמים והצלחנו לייצב אותו נכון לעכשיו אבל אין לדעת מה יהיה״ אמר הרופא גורם לליבי להיעצר בום נשמע בתוכי אבל אחריי שקט לכמה שניות בום נשמע לרגע ואז עוד הפעם שקט בום הרגשתי כאילו האדמה הולכת לקרוס בכל רגע. הרגשתי שהדבר היחיד שיכול להפוך את המצב הזה לגרוע יותר זה שהר געש יפתח עכשיו מתחתיי ויבלע אותי שלם. לא יכולתי לעמוד שם, לא יכולתי להמשיך לעמוד שם בשעה שדנטה נלחם על חייו מטרים ספורים ממני מבלי שאני יכול לעשות כלום. לכן עשיתי את הדבר היחיד שעלה לראשי והלכתי משם.
לחצתי על כפתור המעלית המון פעמים בניסיון לגרום למעלית להזדרז לקומה אבל לא נראה שהצלחתי, לאחר כמה שניות שהרגישו כמו דקות המעלית הגיעה ואני נכנסתי אליה שאני לוחץ על קומת הכניסה ורגע בודד לפני שהמעלית נסגרה אנטוניו הצליח להיכנס. הוא הביט בי במבט בוחן כאילו חיכה שאני אתפוצץ ואתפרק אבל לא עשיתי את זה, לא יכולתי לעשות את זה מעבר לכך שהוא חבר שלי הוא הקונסליריי, הוא יד ימינו של הקאפו נכון אומנם אני גדול ממנו אבל הדרגה שלו גבוהה יותר משלי. אנטוניו אומנם צעיר אבל הוא הרג אנשים על הרבה פחות בין אם הם שמו עליו יד או הפגינו רגש שלא היו אמורים לעשות, אני יודע שהוא לא יפגע בי אבל אני עדיין לא יפגין מולו רגש של פגיעות לא מולו ולא מול לאונרדו. היחידה שבאמת ראתה אותי פגיע הייתה סופיה בזמן שהיינו בחדר שלנו שהתכוננו לצאת לכיוון שדה התעופה וברכב בשדה התעופה, לא התאמצתי להסתיר את רגשותיי לידה דבר שהיה לי מוזר במיוחד. במאפיה אין מקום לרגשות כולם יודעים את זה, זה הדבר הראשון שמלמדים אותנו וזה משהו שדובק בכולנו כל יום ויום... לימדו אותנו שרגשות זה חולשה, לימדו אותנו להדחיק אותם ולהתנהג כאילו הם לא קיימים. אבל לא הצלחתי לעשות את זה עם סופיה, לא יכולתי להתרחק ממנה באותו הרגע. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לצרוח ולהתפוצץ להרוס את החדר, להרוס את הסלון, להרוס את כל הבית ולהפוך אותו לגמרי רק בשביל לשחרר את המועקה הנוראית הזאת שאני הרגשתי בחזה אבל מה שקרה זה שמגע קטן בידה של סופיה ומבט אחד בפנייה היפייפיות הצליחו להרגיע אותי מהסערה שחוויתי. לא ציפיתי שהיא תתקרב אליי או בכלל תיגע בי.
היא מחרפנת אותי, היא משחקת לי בראש וגורמת לו להתחרפן. היא גורמת לי להרגיש דברים שאני לא ידעתי שאני יכול להרגיש, דברים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, דברים שאם האויבים שלי היו מודעים אליה הם היו מנסים לעשות הכל בשביל לפגוע בי ועל מנת לפגוע בי הם יצטרכו לפגוע בה. אני לא יודע מה זה הדבר הזה שאני מרגיש אבל אני כן יודע דבר אחד, וזה שאם כמה שהקרבה שלי אליה מסוכנת אני לא רוצה שזה יפסק.
״אתה יודע שאני כאן אם אתה צריך נכון?״ שאל אנטוניו שהוא עומד מאחורי ואני רק הנהנתי לא מוציא מילה מהפה. אני יודע שהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך, אני יודע שאם אני אגיד לו שאני צריך ברגע זה ממש השתלת כליה הוא כבר יהיה על שולחן הניתוחים מחכה שיפתחו אותו בשבילי. הוא אחד משני החברים הכי טובים שלי, הוא כמו אח בשבילי האח הקטן שלא יצא לי להכיר. מרקוס...
״אני יודע ואני מעריך את זה״ אמרתי לו בהוכרת תודה
״אבל אני לא צריך שתדאג לי כרגע אני צריך שתהיה עם סופיה ותוודא שהיא בסדר״ אמרתי לאנטוניו שאני מסובב את ראשי לעברו מביט בעיניו האפורות, העיניים שירש מאמא שלו. הוא הנהן למילותיי דבר שגרם לי להרגיש יותר רגוע כי עכשיו אני יודע שיש מי שידאג לסופיה ויגן עליה, הנהנתי בראשי לתודה והמעלית נפתחה שהיא מגיעה לקומת הכניסה ואני יוצא ממנה בעוד אנטוניו נשאר בתוכה. הבטנו זה בעיניים של זה ויכולתי לראות את הדאגה הנוצצת בתוך עיניו כי אינו רוצה להשאיר אותי לבד, הוא דואג לי. הוא נראה כאילו הוא רוצה לצאת מהמעלית ולבוא איתי בשביל לדאוג לי אבל הוא לא יעשה את זה כי הוא הסכים לשמור על סופיה, אני יודע בוודאות על מה הוא חושב עכשיו, הוא חושב על כמה הוא מתחרט שהסכים לשמור על סופיה במקום להיות איתי. סימנתי לו כי הכל בסדר והוא רק הנהן בחוסר רצון ובדיוק בתזמון מושלם, דלת המעלית נסגרה מה שקטע את המבט האינטנסיבי בין שנינו. התקדמתי לכיוון היציאה מבניין בית החולים, יוצא אל עבר האוויר הפתוח ונושם אותו לרווחה שאני מתיישב על ספסל לא רחוק מהכניסה. אני צריך אוויר, כל המצב חונק אותי כאילו משהו תקוע לי בגרון
״סיגריה?״ קופסא סיגריה נפתחה למולי והבטתי במעלה היד בשביל לראות שהיד שייכת ללא אחר מאשר לאונרדו שעומד למולי עם סיגריה בפה שלו ומושיט לי את הקופסא שלו על מנת שאני אקח אחת. הרבה זמן שלא עישנתי בערך מאז שהפכתי לאוכף באופן רשמי בגיל שמונה עשרה אפילו לפני, הפסקתי לעשן כי לא רציתי שזה יפגע במצב הבריאותי שלי אחרי הכל התפקיד הזה דורש שאני אהיה בכושר. נאנחתי בכבדות שאני מושיט את היד לקופסא ומוציא סיגריה אחת מכניס אותי לפי שלאונרדו מדליק לעצמו את הסיגריה שלו ואז מעביר לי את המצית שהוא מתיישב איתי על הספסל לא אומר כלום ולא יכולתי שלא להודות לו בתוכי. אני רק רוצה דקה אחת של שקט לפני שאני חוזר למציאות הנוראית בה אני חייב, ונראה שהוא מבין אותי כי הוא לא אמר מילה ורק התיישב לידי. הזמן עבר דקה. שתיים. ארבע. שבע. עשר. עד שהגענו לרבע שעה שעברה ולא אמרנו כלום. סיימנו עם הסיגריות כבר ממזמן אבל לא קמנו פשוט נשארנו שם שנינו
״הוא יצא מזה״ אמר לאונרדו בוודאות שהטריפה אותי, הוא קרוב בדיוק כמוני לדנטה יש לשניהם קשר מיוחד לכן אני יודע שזה שדנטה נמצא בסכנת חיים וכנראה גוסס כרגע מכאיב לו כמו שזה מכאיב לי, ובכל זאת הוא כאן תומך בי וכך גם אנטוניו שאם מדברים על החמור בדיוק יוצא מן בניין בית החולים ומחפש אותנו בעיניו כנראה, לאונרדו שרק לו דבר שגרם לו להסתכל לכיוון שלנו ואז להתקדם אלינו שהוא מתיישב מהצד השני שלי. שהוא התקדם ממנו חשבתי דאגה קטנה לסופיה כי לא ראיתי אותה עם אנטוניו אבל אני יודע שאנטוניו לא היה משאיר אותה ללא הגנה של מישהו לכן אני לא חושש כל כך לשלומה כי אני יודע שיש עליה שמירה ברגע זה. ישבנו שם שלושתנו מבלי לומר דבר כל אחד שקוע במחשבות שלו. המון זמן שלא היינו ככה שלושתנו ישבנו ביחד ודיברנו לא על עסקים ולא על הבעיות שלנו בחיים פשוט היינו שלושתנו, נהנים מהנוכחות אחד של השני עד שאנטוניו היה הורס את זה בדיבורים שלו
״סיגריה?״ הציע עוד פעם לאונרדו מתנהג כמו מכור, אני לא זוכר שהוא היה מכור ככה לסיגריות בעבר, הוא היה מעשן פה ושם עד לפני משהו כמו ארבע שנים בערך שם הוא התחיל לעשן בתדירות גבוהה. אני לא יודע מה גרם לו להתחיל לעשן כל כך הרבה כי בכל פעם שהייתי שואל אותו הוא פשוט היה מתנער או פשוט אומר לי לסתום, לכן אם השנים פשוט עזבי את הנושא. לאונרדו פתח את הקופסא ואני לקחתי שתי סיגריות מעביר אחת לאנטוניו שקיבל אותה באהבה, הוא לא מעשן בדרך כלל פה ושם לא רציף. הוא עישן רק מתי שמשהו הטריד אותו וכולנו יודעים מה הטריד אותו, היינו בשקט במשך דקות ספורות נוספות עד שאנטוניו הרס את השקט
״אתם חושבים שהפקידה בקומת כניסה תיתן לי לעשות עליה סיבוב?״ שאל אנטוניו גורם לי להיאנח ולסובב את מבטי לעבר לאונרדו שרק גלגל את עיניו והביט בשמיים במן פרצוף מה-עשיתי-שמגיע-לי-את-זה כאילו הוא מאמין באלוהים ומתלונן אליו ברגע זה, כאילו הוא באמת מאמין בו. לאונרדו הסיט את מבטי אליי ואז אל אנטוניו שממשיך לעשן ואז אליי עוד הפעם כאילו מוודע שאני שמעתי אותו ואני לצערי הרב כן שמעתי את אנטוניו
״אתה חושב שזה באמת הזמן המתאים ללכת לזיין מישהי?״ שאלתי את אנטוניו שאני חוזר להסתכל עליו וממשיך לעשן בו זמנית בזמן שהוא מוציא את העשן לאוויר ומביט בי
״מתי זה לא זמן טוב ללכת לזיין מישהי?״ שאל אנטוניו מכניס את הסיגריה בחזרה לפיו ממשיך לעשות. 'שהילד טועה הוא טועה' אמר לאונרדו בלחש בשביל שאנטוניו לא ישמע ואני רק גלגלתי עיניים מתעלם לגמרי משני הטיפשים שמקיפים אותי משני הצדדים. לא יכולתי שלא להרגיש מעט קלילות כלשהי שהתחילה להיווצר בתוכי שדיברתי איתם, זה גרם לי לשכוח מהמצב שאני נמצא בו עכשיו
״אולי מתי שדוד של חבר שלך בבית חולים?״ לאונרדו אמר כאילו בדרך של מובן מאליו אבל אנטוניו רק נחר בבוז על דבריו
״שטויות אני אזיין אותה גם בשבילו אל תדאג״ אמר אנטוניו בקריצה שהוא טופח לי על הכתף
״למה שלא תשמור את הזין שלך בתחתונים שלך?״ שאל לאונרדו את אנטוניו שהוא לוקח עוד שאכטה מהסיגריה שלו
״ולמנוע מהעולם מלקבל את הברכה הגדולה ביותר שהוא קיבל?״ אמר אנטוניו בראוותנות שגרמה לי לרצות לגלגל את עיניי, האגו הנפוח שלו...
״אתה מתכוון מלקבל את הברכה הקטנה ביותר שהוא קיבל״ החזיר לו לאונרדו שהוא מגלגל את עיניו
״לא התכוונתי לברכה הגדולה ביותר שהוא קיבל, הברכה הקטנה ביותר שהוא קיבל היה הזין שלך״ אמר אנטוניו מתגרה בלאונרדו
״אתה מוכן להמר על זה?״ אמר לאונרדו שחיוך זחוח עלה על שפתיו
״אני אשלוף את שלי אם אתה תשלוף את שלך״ אמר אנטוניו בהתגרות לעבר לאונרדו שניצוץ שעשוע הופיע בעיניו
״לא ידעתי שאתה כזה להוט עליי אנטוניו, אני מדליק אותך?״ אמר לאונרדו שמעביר את ידו בשיערו שהוא מביט באנטוניו בהרמת גבה מתגרה
״כמו שיבלת מדליקה לי״ אמר אנטוניו בחיוך ציני
״אתה יודע בכל פעם שאתה פותח את הפה אני חושב לעצמי שאולי סוף סוף אתה הולך להגיד משהו חכם אבל אני מוצא את עצמי מתאכזב בשנייה שאתה מתחיל לדבר״ אמר לאונרדו בבוז גורם לי לצחקק כי זה נכון לא פעם ולא פעמיים לאונרדו אמר לי את זה, אנטוניו שלא נראה משועשע גלגל את עיניו והמשיך לעשן עד שהוא נעצר שהביט בדמות מרחוק וזאת הייתה הדמות שלא אחרת מאשר טייגו. משהו נצץ בעיניו של אנטוניו שהוא הביט בטייגו כאילו רוצה לקפוץ עליו ולגרום לו לדמם מכל מקום אפשרי בגוף, הבטתי בלאונרדו לראות שהוא שם לב לכך גם ושאני רואה שהוא שם לב הוא סימן לי לקרוא לטייגו דבר אשר עשיתי. טייגו הביט בנו מרחוק וראיתי את הצעדים האיטיים אבל הבטוחים שעשה לעברנו, הוא ואנטוניו לא חיבבו אחד את השנייה בתקופה האחרונה ואני לא יודע למה, ששאלתי את טייגו על כך במטוס הוא פשוט אמר לי שזה אישי בנינו ושאני ולאונרדו ניסינו לדבר עם אנטוניו הוא אמר בדיוק אותו הדבר
״יש חדש?״ שאלתי את טייגו רואה מזווית העין שלי כי ידו של אנטוניו מתכווץ לאגרף שנראה כאילו היה מוכן ומזומן לעוף לתוך הפרצוף של טייגו. שהיינו במטוס הורתי לטייגו כי הוא יהיה אחראי על האבטחה של הבית חולים, שהוא יבדוק שכל הכניסות והיציאות מחוסות במצלמות ואנשים מוסווים שלנו ביחד עם שני מאבטחים מחוץ לחדר של דנטה ביחד עם מאבטח לסופיה שזה עתה נמצא איתה כי אנטוניו נמצא פה איתנו. המחשבה שגבר אחר נמצא צמוד אליה ברגעים אלה גרמה לי לרצות לטוס למעלה ולהיות איתה אבל זה להגנת לכן אני נרגע
״לא כל האנשים התמקמו בנקודות השמירה כולל שני השומרים שנמצאים מחוץ לחדר של דנטה ברגעים אלו ממש עם סופיה והאנשים היחידים שרשאים להיכנס לחדר של דנטה מהצוות הרפואי זה הרופא שלו ואחת האחיות של המחלקה״ אמר טייגו מבהיר לי כי סופיה בטוחה שבר שגרם לתחושת רוגע להתפשט בגופי. טייגו הוציא את הטלפון שלו מכיס מכנסיו והביא לי אותו מראה לי תמונה של הרופא והאחות על מנת לזהות אותם במידת הצורך. הרופא נראה מבוגר בערך ארבעים פלוס בעוד האחות הייתה צעירה כבשנות העשרים לחייה, הם נראו לא מזיקים אבל כמו שכולם יודעים מראה יכול להטעות
״בדיקת רקע?״ שאל לאונרדו שהוא מציץ מעבר לכתף שלי בתמונות ממשיך תוך כדאי לעשן את הסיגריה שלו בעוד אני ואנטוניו שנינו סיימנו אותה אבל לאונרדו אוהב להתענג על זה, במילים שלו הוא אוהב להרגיש את העשן ממלא ושורף לו את הריאות כי ככה הוא מרגיש דברים, דרך כאב. מזוכיסט? ללא ספק
״עשינו. הרופא נקי הוא התגרש כבר פעמיים ויש לו שני ילדים מנישואים ראשונים ועוד אחד מנישואים שניים. משלם מזונות וניפגש עם הילדים פעמיים בחודש, הוא גר בוויסקונסין כול חייו והגרושות שלו גם נקיות כנל גם לילדים. אין שום עבר משטרתי.
האחות היא אימא פלוס אחד ונשואה כבר חמש שנים, היא נקייה אבל אח שלה לא. הוא השתחרר על תנאי ובגלל שהוא צריך להיות תחת פיקוח הוא גר אצלה בדירה שלה לא רחוק מהבית חולים״ אמר טייגו ואני רק הושטתי לו את הטלפון שלו בחזרה בעוד הוא לקח אותו, נצטרך לפקוח עין על האח של האחות ליתר ביטחון אבל הכל בסדר. שלאונרדו סיים לעשן הוא זרק את הבדל לריצפה וכיבה אותו בעזרת רגלו באגרסיביות שהוא דורך עליו שוב ושוב מוודע שהוא מכבה אותו, לאחר שסיים קמנו ונכנסנו חזרה לבית החולים. חלפנו על פני הפקידה בקבלה ממקודם שעשתה לנו עיניים ונשכה את השפה שלה בניסיון לפתות אותנו אם כי זה לא עבד לה והמשכנו בדרכנו למעלית שהגיע בדיוק בזמן ונפתחה לפנינו, שדלתות המעלית נסגרו נהיה שקט במעלית כיוון שלא דיברנו האווירה השתנה.
שהמעלית הגיעה לקומה השלישית יצאנו ממנה שאנחנו הולכים
במסדרון לכיוון החדר של דנטה שלפתע מישהי נתקעת בלאונרדו ומועדת אחורה לריצפה, כך בגלל שללאונרדו יש רפלקסים מהירים הוא אוחז בה ותופס אותה לפני שהיא נופלת ופוגעת בריצפה. ההצלה שלו הייתה מהירה, לאונרדו משך אותה בעדינות אליו והיא נתקעה קלות בחזה שלו שהוא מניח יד על הגב שלה מונע ממנה ליפול אחורה שוב. עינייה היו עצומות כל הזמן הזה אבל שהיא שמה לב שהיא בסדר היא פקחה אותם והביטה מעלה אל עבר לאונרדו שהיה מאוד גבוה ממנה, מבט שקוע עלה על פנייה למשך כמה רגעים עד שהיא התרחקה ולאונרדו הוריד את ידיו האוחזות בה בשביל לאפשר לה להתרחק ממנו. הם שניהם הביטו אחד בשנייה במשך כמה רגעים כאילו העולם עצר לגמרי אבל נראה שהבחורה התעשתה במהירות וגחגחה בגרונה מוציאה את לאונרדו מהבהייה הממושכת בה. לבחורה היה שיער מתולתל פרוע אבל מסודר שהגיע עד לכמעט סוף גבה, והיו לה עיניים כהות עם ריסים גדולות שגרמו לפוקוס רב להיות על עינייה, היא יפיפייה אבל לא כמו סופיה שלי
״אני מצטערת״ אמרה בלחש שהיא לא מורידה את עינייה מלאונרדו שרק הביט בי והנהן כאילו מקבל את ההתנצלות שלה. הבחורה המשיכה להביט בו לכמה רגעים נוספים לפני שהשפילה את ראשה והתרחקה מאיתנו גורמת לי ולאנטוניו להסתובב ולהביט בדמותה מתרחק בעוד לאונרדו עדיין נראה קפוא במקומו כאילו הוא עדיין עומדת מולו
״עכשיו היא נראת כמו מישהי ששווה זיון״ אמר אנטוניו שהוא מביט בבחורה שהלכה מאיתנו במהירות ובצעדים גדולים ממהרת להתרחק כמה שיותר, הסתכלתי על לאונרדו שיצא מהקיפאון שלו והביט בנו במבט קר יותר ממה שהוא הביט בנו עד עכשיו. המבט הזה היה המבט הכי משתק שראיתי עליו, אי פעם. עיניו הירוקות התכהו מרגע לרגע והוא נראה כאילו ראה רוח רפאים
״אני הולך לעשן״ אמר בקול רובוט שהוא פשוט הולך וחולף על פנינו שמבט סוער היה בעיניו הירוקות. עיניו הירוקות היו כמו סערה בלב ים, כאוס ואבדון מוחלט, בלי שום ניצוץ תקוה. הבטנו בלאונרדו מתרחק מאיתנו שהוא נכנס למעלית מפנה את הגב אלינו לא נותן לנו להסתכל על פרצופו בעוד דלתות המעלית נסגרות אחריו. הסתובבתי לאנטוניו שגם הוא כמוני ראה שמשהו קורה ללאונרדו, וכי הוא בעצמו לא מבין מה זה היה עכשיו
״אתה חושב שאנחנו צריכים ללכת אליו?״ שאלתי את אנטוניו שאני לא מוריד עדיין את עיניי מהמעלית מחכה שלאונרדו יחזור ויתנהג כמו עצמו. הוא נראה כאילו מכת חשמל עכשיו הכתה בו
״אם נלך אליו עכשיו כל מה שיצא מזה, זה שיפתחו לנו שתי מיטות נוספות ליד דנטה ואם כמה שאני אשמח להיות מטופל על ידי אחות סקסית במדים אני אוותר על התענוג״ אמר אנטוניו ואני רק נאנחתי בייאוש מהטיפשות שלו, כבר אמרתי שהוא מטומטם? המשכתי ללכת ישר מתקרב לכיוון המסדרון של דנטה וכאשר פניתי ימינה למסדרון החדר שלו נעצרתי בפנייה שאני מביט בסופיה שיושבת על הכיסא ממול לחדר של דנטה שלמול הדלת עומדים שני חיילים שמשגיחים על החדר של דנטה. היא קראה את אחד מהמגזינים שהיו בחדר המנוחה של בית החולים בשביל להעביר את הזמן ולא יכולתי שלא לבהות בה, ופאק לא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנה.
שיערה החום היה אסוף בצמה לצד דבר שלא היה מוקדם יותר, לכן אני מסיק שהיא עשתה את הצמה בעצמה לא מזמן. היא לבושה בחולצה לבנה ומכנס והיא הייתה שקועה לגמרי במגזין שעינייה לא זזו לרגע, היא שילבה את רגליה אחת על השנייה והייתה ישובה בנינוחות. היא נראת רגועה כל כך ולא יכולתי שלא להרגיש מן רטט כזה בלב שלי, רטט שגרם להרגשה נעימה כל כך להתפשט לי בגוף שאני מביט בה. הבטתי בשני החיילים ששומרים על הדלת של דנטה ועומדים למול סופיה, שאני רואה שהצעיר יותר מבניהם מסתכל על סופיה בצורה שלא אהבתי. כעס התחיל לגעוש בתוכי שאני מביט במבט הזימה שהוא מסתכל בו על סופיה, מבט שאני הולך למחוק לו מהפרצוף. התקדמתי אליהם בצעדים שקטים, לא רוצה שישימו לב אליי. התקדמתי בשקט שסופיה ממשיכה להיות שקועה במגזין לא שמה לב למבט שלו עליה, וככל שהתקרבתי ראיתי את המבט הזחוח שלו מקרוב יותר ויותר דבר שגרם לי לרצות להעיף לו אגרוף לתוך הפנים. סופיה כנראה הרגישה בנוכחותי כי היא הרימה את ראשה אליי וחיוך רחב התפרש על שפתייה שהיא הביטה בי, חיוך שגרם לי לרצות לחייך בעצמי. החייל שבהה בה שם לב לשינוי בהתנהגות שלה והביט בי שהביט הזחוח נמחק מפניו במהירות, אמרתי לכם שאני הולך למחוק לו את המבט מהפנים אם כי הייתי מעדיף שזה יהיה אחרי שהאגרוף שלי יפגוש בפנים שלו אבל גם זה טוב. הוא הסתכל עליי עם פחד בעיניו וקפא במקום, סימנתי להם ללכת והם שניהם עשו מה שסימנתי להם משאירים את שנינו לגמרי לבד. סופיה שהסתכלה על החיילים קמה מהכיסא ברגע הראשון שהם יצאו משדה הראייה שלה, והתקדמה אליי שהיא נעמדה קרוב אליי ומביטה בעיניי
״אתה בסדר?״ שאלה אותי בדאגה ולא יכולתי שלא לחייך קצת ששמעתי את הדאגה בקולה, האדם האחרון שהיא צריכה לדאוג לו זה אני. היא לא צריכה להיות מודאגת לגביי, אלא זה אמור להיות אני שמודאג לגביה. היא לא ביקשה להיכנס לחיים שלי, או להינשא לי אבל מאז שאנחנו נשואים היא סובלת אותי ואת החיים שלי. סובלת את הבדידות שהיא מרגישה בבית שלנו בניו-יורק בגלל שאין לה חברות, סובלת את האויבים הרבים שלי שמנסים לפגוע בה ללא ידיעתה, סובלת אותי ואת מצבי הרוח שלי והכי חשוב סובלת את אנטוניו. כמו שניתן לראות היא סובלת המון בגללי במיוחד בחלק של אנטוניו, אבל מה שאני בא להגיד זה שהיא מעולם לא התלוננה אפילו פעם אחת, לא אמרה כמה היא סובלת או כמה שהיא לא מרוצה מהחיים שלה אלא פשוט הייתה בשקט וסבלה את מה שסבלה. היא אפילו סבלה את גורדון, שזה משהו שמעולם לא רציתי שהיא תצטרך לסבול ממנו. אני זוכר איך לאונרדו תפס בי ולא שיחרר את האחיזה שלו ממני שראיתי את גורדון רוקד עם סופיה בשביל לעצבן אותי, דבר שעבד לו כי לאונרדו ואנטוניו תפסו בי מבלי שאיש יראה בשביל שאני לא אתנפל עליו מול כולם דבר שאכן ניסיתי לעשות
״אנדרה אתה בסדר?״ שאלה סופיה גורמת לי להתעורר מהמחשבות שלי שאני מביט בעינייה החומות והגדולות, היא יפייפיה אמיתית. הנהנתי כתשובה לשאלתה לא אומר את האמת כי אני לא רוצה להדאיג אותה עוד יותר, בטח שלא בגללי. היא הביטה בי והנהנה שחיוך קטן על שפתייה והיא מביטה בי במבט ארוך ומייגע, שגרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים ולא ממש לא במובן המינית אלא במובן הרגשי
״אכלת?״ שאלתי את סופיה גורם לה להתעורר מן המחשבות הרבות שתקפו גם אותה עוצר את עצמי מלחייך כי גם אני הייתי כמוה עד לפני מספר רגעים עד שהיא העירה אותי מהמחשבות שלי. סופיה הנידה את ראשה בשלילה ומי דאגה מלאה אותי שאני תופס בכף ידה מחשב את אצבעותיה ומתקדם במסדרון אליו החיילים הלכו מורה להם לחזור לדלת והולך אם סופיה לחדר האוכל של בית החולים. סופיה לא אכלה הרבה בארוחה לא שאני יכול להאשים אותה בכל זאת אוכל של בית חולים זה לא האוכל הכי טעים. אחרי שסיימה לשתות את כוס המים שלה היא נשענה על משענת הכיסא ונאנחה קלות, ולא יכולתי שלא להודות שהאנחה הזאת הייתה די חמודה. סופיה שמה לב למבט שאני מביט בה בו, דבר שגרם לסומק להימרח על כולה ולחיוך קטן להימרח על פי. שהאדמימות נעלמה קצת היא גחגחה בגרונה כאילו רצתה להגיד משהו אבל משהו מאחורי תפס את תשומת ליבה
״סופיה״ קול נשי קרא לה מאחורי דבר שגרם לי להניח את היד שלי על הנשק כי למיטב ידיעתי לסופיה אין שום חברות כאן בוויסקונסין, וכאשר הסתובבתי נדהמתי לגלות את הבחורה עם השיער השחור ובעלת התלתלים שנתקעה בלאונרדו. הסתובבתי חזרה לסופיה רק בשביל לראות חיוך נמרח על שפתייה, ורואה שסופיה קמה מהכיסא שלה וניגשה אל הבחורה הזרה הם היו קרובות אליי ככה שלא דאגתי אם יקרה משהו. נעמדתי מן הכיסא שלי שראיתי אותן מברכות אחת את השנייה בנימוס, מתקרב לסופיה ומניח את היד שלי על המותן שלה
״מי החברה החדשה שלך?״ שאלתי שאני סוקר את הבחורה שלמולנו שנרתעה ממני דבר שמעולם לא קרה לי לפני, רוב הבחורות תמיד היו זורקות את עצמן עליי אבל לא היא. היא נראת מפוחדת ממני כאילו אני אקפוץ עליה ואפגע בה
״מלודי זה בעלי אנדרה, ואנדרה זאת מלודי היא-״ סופיה הציגה את הבחורה שהתגלתה כמלודי למולי אבל לפני שסופיה יכלה לסיים את דבריה קטעתי אותי
״הבחורה שהתנגשה בלאונרדו מקודם״ אמרתי משלים לעצמי את מילותי של סופיה, צבע האדום שהתפשט על פנייה של מלודי היה אדום כגמבה. סופיה לא ידעה על התקרית בה מלודי נתקעה בלאונרדו אבל עכשיו שהיא יודעת היא הביטה בליילה בהלם, אם מלודי הייתה גבר היא כבר הייתה מתה אז מזל רב שהיא אישה. לאונרדו לא היה מרחם עליה אם הייתה גבר, הוא מעולם לא הניח יד על אישה בין אם היא זונה או ילדה. הבחורה המתולתלת גחגחה בגרונה ולא יכולתי שלא לראות את האי נעימות והקופצנות שמלודי הזאת חווה
״אני מצטערת אני פשוט הייתי שקועה במחשבות ואני מצטערת כל כך, אתה יכול למסור את זה גם ללאונ- אני מתכוונת לחבר שלך! את זה שאני מתנצלת באמת, בשיא הכנות? רגע! הוא לא נפצע נכון?! אני כל כל מצטערת לא רציתי לפגוע בחבר שלך!״ שאלה מלודי ולא יכולתי שלא להרגיש עכשיו טיפה רע בגלל שהיא חושבת שהיא עשתה נזק משמעותי אם כי היא טועה, היא בקושי דגדגה אותו. שמעתי את הגמגום הכבד נשמע בקולה ויכולתי לראות את הפחד בעינייה ממני, לא שאני מאשים אותך אני לא בדיוק מקל עליה פה אם איך שאני מדבר ומתנהג. סופיה הביטה בי במבט מעט רוגז שלמען האמת היה יותר חמוד מרוגז ולא יכולתי שלא להיאנח שראיתי את המבט שהעינייה שאומר לי להתנצל
״אין לך מה לדאוג לא שפשפת אותו אפילו. אין לך על מה להצטער״ אמרתי לה מנסה להקל עליה והיא רק הנהנה בראשה שסופיה הניחה את ידה על הכתף של מלודי מראה לה עידוד כלשהו, שנראה שעזר כי חיוך קטן בעל גומות עלה על פנייה. היא מזכירה לי מישהי מהעבר שלי, גם לה היה שיער שחור אבל השיער של הידידה שלי היה בצבע שחור כפחם, כעורב, כחור שחור. כמו העיניים שלה שנראו ריקות מהכל, אפילו מרגשות ומהחיים. אבל בשונה ממנה מלודי נראת מלאת שמחת חיים, יכולים לראות את זה עליה, את זה שהיא לא מהווה איום כלשהו אבל כמו שאמרתי מקודם מראה יכול להטעות
״איך אתן מכירות בדיוק?״ שאלתי עדיין לא מוריד את החשד ממנה, אני לא מתכוון לקחת סיכון אם החיים של סופיה, במיוחד שהמלודי הזאת צצה משום מקום
״אני נתקעתי בסופיה בטעות במסדרון״ אמרה מלודי בביישנות שהיא מסמיקה ומביטה בריצפה לא מסתכלת עליה שפנייה מאדימות עוד יותר, היא מובכת לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה
״את נתקעת הרבה באנשים אה״ אמרתי שחשד מובהק נשמע בקולי. גם בסופיה וגם בלאונרדו? באותו היום? זה חשוד לי ואני מעדיף להיזהר מאשר להצטער. המתיחות בנינו היה מובהקת עד מאוד ואי אפשר שלא לשים לב אליה, לא לשים לב לאי נוחות של סופיה ומלודי ולמבטים שאני נותן למלודי, מבטים שמראים כי אני לא סומך או מחבב אותה
״למען האמת זאת הייתה אשמתי. אני נתקעתי בה״ אמרה סופיה בביישנות שהיא מצחקקת צחקוק מאולץ מאוד ״אני לא שקעתי יותר מדיי במחשבות ונתקעתי בה״ הסבירה לי יותר לפירוט שהיא מחייכת למלודי חיוך מרגיע שלא נראה שעזר לה מעט. צליל הודעה נשמעה ומלודי הוציאה את הנייד מכיס נכנסה שהיא מביטה בצג, קוראת הודעה ואני שמעתי את סופיה מצחקקת לידי
״נראה שהעולם לא רוצה לא יכול להתקיים בלי שאת לא תקבלי הודעה בכל שיחה שלנו״ אמרה סופיה ומלודי חייכה חיוך רחב עם גומות, לא הבנתי על מה הן מדברות אז הנחתי שזאת בדיחה פרטית בין שתיהן כהה שלא יחסתי לזה יותר מדיי תשומת לב. מלודי כיבתה את הטלפון שלה והחזיקה אותו בידיה שהיא מביטה בנו נושכת את השפה התחתונה שלה בלחץ לרגע לפני ששיחררה אותה ומביטה בנו
״אני מצטערת זה פשוט חשוב! אני חייבת ללכת! היה נעים להכיר אותך״ אמרה מלודי שהיא מביטה בי בחיוך, הבחורה הזאת מחייכת הרבה. למרות שלא הייתי הכי נחמד היא עדיין חייכה אליי בנחמדות, גם אם לא גרמתי לה להרגיש בנוח. לא אמרתי כלום רק הנהנתי את הראש שאני מביט בה מסתובבת והולכת בצעדים מהירים שתלתליה מקפצים אחריה. היא לחוצה, חייכנית, מנומסת. באיזה שהוא מקום ההתנהגות שלה מזכירה לי את של סופיה. שהיא נעלמה לגמרי משדה הראייה שלנו סופיה לא בזבזה שנייה והסתובבה אליי שהיא עומדת קרוב מאוד למולי שישנו רווח קטן מאוד מהחזה שלי ולחזה שלה שהיא מביטה בי במבט כועס, אבל אני לא יכול להרגיש מאויים מהמבט הזה כי אני יותר גבוה ממנה ומפה היא נראת כמו ילד קטן שאמרו לו שהוא לא יכול לקבל את הסוכרייה שהוא רוצה. חיוך התפשט על שפתיי, חיוך שאני לא יכול לשלוט בו וגורם לסופיה להזעיף את פנייה יותר
״כן סופ מה עשיתי עכשיו?״ שאלתי בשעשוע שאני משתמש בכינוי שכיניתי אותה בעבר, הכינוי הזה עשה לה משהו כי הזעף שהיה לה על הפנים נעלם שקראתי לה ככה ופנייה התרככו. מעניין. החיוך שהיה על פניי לא ירד לרגע שראיתי שהכינוי השפיע עליה אלא רק התחזק והפך להיות רחב יותר. צחקקתי שאני מושיט את ידי לעבר פנייה מזיז כמה שיערות בודדות שהצליחו לחמוק מהצמה שלה אל מאחורי האוזן שלה, דבר שגרם לנשימתה להיעצר. היא הביטה בי משותקת ומרותקת גורם לי לצחקק שוב מההשפעה שיש לי עליה, אני משפיע עליה כמו שהיא משפיעה עליי... השארתי את ידי עדיין מאחורי האוזן שלה, שאני מחזיק את הלחי שלה ומעביר את האגודל שלי על הלחי שלה לא מצליח להוריד את העיניים שלי מהעיניים שלה שגם הן נועצות בי. נתתי לעיניי ליפול לרגע לשפתיים שלה ופאק זאת הייתה טעות, טעות גדולה. רצון עז לנשק את סופיה חלף בתוכי, רצון לנשק את השפתיים שלה כאן ועכשיו בחדר האוכל הריק הזה שרק אני והיא בו, רצון שאני מרגיש שגדל בכל שנייה ושנייה שאני בקרבתה. הפעם הבודדה בה היא התנשקה הייתה בחתונה שלנו וגם זה לא באמת הייתה נשיקה אלא יותר כמו פיקה, אם אני אתנפל עליה עכשיו מי יודע איך היא תגיב לזה. היא חווה הכל איתי בפעם הראשונה, מגיע לה שהנשיקה הראשונה והאמיתית שלה תהיה יותר טובה מלהיות בחדר אוכל בבית חולים וגבר שמתנהג כמו ילד בן שלוש עשרה שמנשק בחורה בפעם הראשונה. קירבתי את שפתיי אל פניה לאט לא רוצה לגרום לה להיבהל או משהו, וסופיה בתור תגובה התקרבה גם היא אליי. הקרבה שלה גרמה לי לרצות לנשק אותה פה ועכשיו ברגע זה ממש אבל אני עוצר את עצמי ומזכיר לעצמי שאם אני- כשאני אנשק אותה אני אעשה את זה בצורה לה היא ראויה שזה יקרה, ולא כמו חיית אדם אם כי אני בטוח שבשנייה שהשפתיים שלי יגעו בשלה אני אתחרפן. ככל שהתקרבנו כך גם עינייה נעצמו באיטיות כאילו ציפתה לנשיקה אבל לא יכולתי לכן נישקתי אותה על הלחי שלה בעדינות מאכזב אותה אבל במיוחד את עצמי
השארתי את שפתיי שם לעוד כמה שניות מתענג על המגע הקל הזה ביני לבין סופיה שאני מרגיש את הלב שלי עושה שמיניות בתוך החזה שלי, פאק אני רוצה אותה... לאחר רגע ארוך ומתוק נאלצתי בצער רב ובכעס כלפי עצמי להתרחק ממנה אם כי הייתי יכול להישאר ככה כל החיים. התרחקתי ממנה אבל עדיין נשארתי קרוב אליה שאנחנו עומדים חזה למול חזה, אם כי טכנית היא יותר נמוכה ממני אז אי אפשר ממש להגיד את זה. היא פקחה את עינייה לאחר כמה רגעים וכל כך הרבה רגשות הוקרנו דרכן, העיניים שלה נצצו. נצצו מסערת הרגשות שהיא חווה אבל לא סערה רעה, אלא סערה טובה, המבט הזה בעיניים שלה שהיא מסתכלת עליי בו אומר לי הכל. שכחתי בכלל מה שאלתי אותה ומה קרה לפני כן, כל מה שעשיתי היה להתרכז בה
״אני חושבת שכדאי שנלך לפני שיחפשו אותנו״ אמרה סופיה בלחישה לא מורידה את עיניי ממני ואני הנהנתי בחיוב לדבריה מבלי להוריד את עיניי ממנה. פאק כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה לנשק אותה עד שהיא תתעלף אבל היא ראויה ליותר, מגיע לה שהנשיקה הראשונה שלה תהיה מהסרטים. וזה מה שהיא תקבל.
הלכנו חזרה לחדר של דנטה בידיים שלובות שאני רואה את לאונרדו עומד מחוץ לחדר כשעל פניו מבט קשה נראה כאילו מחכה למישהו, סופיה גם שמה לב לכך אבל המשיכה להתקדם פשוט בצעדים יותר איטיים. אנטוניו לא נראה בשום מקום וגם לא החיילים שלאונרדו הציב שישמרו על דלת החדר של דנטה. אני הבטתי בלאונרדו שכמובן הבחין בנוכחות שלנו שמבט קשה נכח על פניו, המבט שלו כנראה עשה משהו שהבהיל את סופיה כי היא אחזה בידי מבקשת מחסה והגנה דבר שהייתי יותר ממוזמן לעשות. ובפעם הראשונה בכל שנות חיי רציתי לפגוע בלאונרדו, בקאפו שלי. פאק סופיה מה עשיתי לי? לאונרדו לא נראה מרוגש מהתגובה של סופיה והחליק את זה, הוא הרים את עיניו מהידיים השלובות שלנו ומביט בי במבט מצמית, קרה משהו. וזאת לא שאלה זאת ידיעה, עמדנו למולו שהוא הולך תוך כדאי זה שהעיניים שלו לא עוזבות אותי. וכאשר עמדנו למולו הוא הסיר את עיניו לסופיה שהדקה את האחיזה שלה בי דבר שגרם לי לרצות לעמוד לפניה ולהגן עליה מפני החבר הכי טוב שלי. לאונרדו בחן אותה במבטו לכמה רגעים לא בקטע מיני או משהו אלא פשוט בקטע של לאונרדו, זה משהו אצלו שכל מה שהוא עושה זה פשוט לעמוד לנתח כל בן אדם למולו מכף רגל ועד ראש
״סופיה יהיה לך אכפת להביא לנו אספרסו מהמכונה?״ שאל לאונרדו בנימוס שהוא שולף מכיסו שטרות דולרים למול סופיה שמקבלת אותם והולכת למכונת הקפה הרחק מאיתנו בצידה השני של הקומה, לא מפספסת את ההזדמנות לתת לי מבט מעבר לכתף של לאונרדו בשביל שלא יראה. כל הזמן הזה לאונרדו פשוט הביט בי ולא אמר מילה בזמן שסופיה התרחקה ובשנייה שסופיה נעלמה לגמרי לאונרדו התחיל לדבר, כאילו ידע שהיא עדיין כאן בנוכחותה אז לא דיבר
״מה יש לאונרדו?״ שאלתי אותו לא מבין למה הוא היה צריך לשלוח את סופיה מאיתנו כאילו היא לא יודעת דבר או שניים בקשר למאפיה, בדרך כלל דיברנו באיטלקית ליד סופיה שרצינו לדבר על המאפיה כי היא גילתה לי שהיא לא יודעת את השפה. ואני יודע מה תגידו, שניצלתי את זה אצלה אבל היי הניצול הזה שמר על התמימות שלה כי כמות הפרטים המעוותים שאני והבנים פתחתנו והיא לא יודעת הייתה יכולה להרוס אותה
״מרקוס ריזו״ אמר את שמו וכל גופי קפא משמיעת השם הזה, עור ברווז התפשט בכל גופי ביחד עם צמרמורת שתקפה אותי בהפתעה. שמו של אחי למחצה, שם שתמיד הזכיר ויזכיר לי אותו. חלפו עשר שנים מאז הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. דנטה עד היום מחפש אותו אבל לא בתדירות גבוה כמו פעם, התקווה לאט לאט נעלמה ואני לא יכולה להאשים אותו, הציפיה שהוא יחזור תמיד קיימת אבל שעוברים שש שנים ברצף בלי שום סימן חיים זה מייאש. שם המשפחה ריזו זה שם המשפחה של אמא שלו היות ואבא שלי לא רצה לתת לבן הממזר שלו את שם המשפחה שלו, הוא חשב שזה יבייש אותו
״מה איתו?״ שאלתי לא מבין מאיפה השאלה האקראית הזאת צצה, לאונרדו הביט בי במבט שאומר הכל, כמו שאמרתי קרה משהו בוודאות וזה קשור לאחי הקטן מרקוס אותו אח שנעלם לפני עשור
״זוכר את לוקהרט?״ שאל לאונרדו שאני מנסה להבין להבין על מה הוא מדבר, לוקהרט זאת עירה קטנה שנמצאת מחוץ לאוסטין שבטקסס. עברנו שם פעם אחת שנסענו לפגישת עסקים בטקסס עם אחת הכנופיות שיש שם, אני זוכר שהבחור שדיברנו איתו לא הפסיק לחפור לנו על כמה שהמקום הזה נהדר. הנהנתי לדבריו של לאונרדו שהביט למסדרון אליו סופיה נעלמה, על מנת לוודע שהיא לא חוזרת
״ראש הכנופייה סיפר לי שכמה אנשים הגיעו לאזור שלו וחיפשו בחור עם שיער בלונדיני ועיניים חומות ובגובה פחות ממטר תשעים, הם קראו לו מרקוס ריזו ואמרו שהוא הסתבך ובגדול״ בשנייה שלאונרדו אמר את השם של מרקוס ליבי עצר לפעום, מרקוס ריזו... אח שלי הקטן. אם אבא שלי היה שומע אותי עכשיו הוא היה מכה אותי, הוא מעולם לא אהב את מרקוס ואי אפשר שלא היה להבחין בזה, הצורה בה דיבר איתו בטלפון או עליו מול אנשים הייתה מבחילה. במשך עשור דנטה ואני חיפשנו את מרקוס, וכל פעם שקיבלנו מידע חדש הוא התגלה כלא נכון, אבא מעולם לא עירב אותו בענייני המאפיה הוא אמר שהוא לא ראוי לכך שיהיה חלק מהעולם הזה, הוא מעולם לא היה חשוך לאלימות בכל חייו למיטב ידיעתי לכן שאני שומע עכשיו את דבריו של לאונרדו קשה לי להאמין שזה נכון
״אתה בטוח שזה מרקוס?״ שאלתי את לאונרדו והוא פשוט הנהן והוציא את הטלפון שלו מהכיס שהוא מדליק אותו ומראה לי תמונה שמוצגת בטלפון שלו. התמונה הייתה תמונה שנעשה על ידי מצלמת רחוב ללא ספק והדמות שצולמה הייתה לבושה מכף רגל ועד הראש ועל ראשו היה כובע קפוצ׳ון, האדם המסתורי עמד למול מעבר חצייה שראשו מופנה לצד ככה שמרבית פניו מופנה למצלמה כאילו מסתכל על משהו או מישהו ויכולים לראות את תווי הפנים שלו בבירור. הוא דומה לי קצת, זאת אומרת בשיער ובתווי הפנים. הוא גדל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לא שלא חשבתי שיגדל בכל זאת עברו עשר שנים
״כן, אם הוא לא היה מזכיר אותך אני גם הייתי אומר שזה לא נכון כנראה שדבר אחד טוב יצא מאבא שלך וזה שאתה ומרקוס זכיתם באותם תווי פנים כמו שלו״ אמר לאונרדו ואני לא הרמתי את מבטי מהתמונה, מרקוס התבגר כמוני אומנם מהתמונה זה לא נראה שהוא מפותח כמוני אבל הוא התבגר לפי הפנים שלו הרי בפעם האחרונה שראיתי אותו פניו נראו כשל ילד ואילו עכשיו הם יותר היו משויכות לגבר צעיר. מרקוס נראה כאילו הוא בורח ממשהו בתמונה, לא סתם מישהו ישים כובע קפוצ׳ון באמצע החיים אם לא בשביל להסתתר בגלוי דבר שהדליק לי נורה כי אולי זאת אחת הסיבות ללמה אני ודנטה לא מצאנו אותו כל כך הרבה שנים
״מי מחפש אותו? במה הוא הסתבך?״ שאלתי את לאונרדו שאני מכבה את הטלפון שלו ומחזיר לו אותו, לאונרדו לקח את הטלפון והכניס חזרה לכיסו לא מוריד את עיניו ממני. מרקוס לא גדל להיות חייל של המאפיה, אבא שלי אמר לו שהוא לא ראוי אפילו לשאת סכין ביד. הוא לא חווה אותה התעללות ואימונים כמוני, הוא היה חף מפשע בהשוואה אליי. זה לפחות מה שחשבתי...
״אֶרֶבּוֹס״ אמר לאונרדו והרגשתי גל קור מתפשט ברחבי גופי למשמע השם הזה. ארבוס הוא לא אחר ממתנקש מספר אחת בכל בעולם התחתון, הוא הורג גברים ונשים כאחד מבלי לרחם עליהם. הוא הורג חפים מפשע, מבלי להסס, במשך כבר יותר מעשור הוא ממטיר פחד בקרב האנשים בעולם התחתון. בעולם שלנו יש מספר מאוד מצומצם של אנשים שאתה לא תתעסק איתם ואחד מהם זה ארבוס, המתנקש מספר אחת בעולם. איש מעולם לא הצליח לברוח ממנו, אנשים רבים בעולמנו בין אם הם המאפיה האיטלקית ובין אם הם מהמאפיה הרוסית או מכל מאפיה אחרת יודעים לא להתעסק איתו, הוא אומנם איש אחד אבל לאותו אדם יש יותר מאלפי הריגות ומגוון רב של נשקים. הוא לא משתייך למאפיה כלשהי, הוא משתייך לעצמו בלבד. הוא הורג לא משנה מי מולו, לא משנה מאיזה מאפיה הוא, או המוצא או המין שלו הוא פשוט הורג אותם. איש לא יודע מה השם שלו, איש לא יודע בן כמה הוא, מאיפה הוא, או איפה המסתור שלו אבל כולם יודעים איך הוא נראה, וכולם יודעים להתרחק ממנו. שיערו השחור כפחם ועיניים אפורות היו ידועות כסימן אבדון לרבים במאפיה, ולא עיניו לא תאמו לצבע העיניים האפורות של אנטוניו שמלאות חיים אלא עיניו היו אפורות חסרות רגש וחיים. פעמים בודדות מאוד הוא הגיע לנשפי המאפיה שלנו, ובכל פעם שהופיע מישהו נהרג. אני זוכר כי אמרו לי ששמו של ארבוס הוא מהמיתולוגיה היוונית, ארבוס היה התגלמות חשכת העולם והצללים
״לא יכול להיות הוא ילד טוב הוא לא יסתבך איתו״ אמרתי ללאונרדו בביטול והוא רק נאנח קלות והביט בי בהרמת גבה ואם אומרים את האמת אני לא יכול להיות בטוח במיליון אחוז כי אני לא כזה מכיר אותו, פגשתי אותו במקסימום פעמיים בכל החיים שלי. אני רוצה להאמין שהוא לא הסתבך אבל אני יכול לטעות, לאונרדו הפנה את ראשי לעבר המסדרון שסופיה הלכה בו רק בשביל לראות אותה ניגשת אל שנינו ששתי כוסות קפה בידיים שלה
״אתה בטוח? אנשים יכולים להשתנות אל תקבע עובדות על בן אדם בגלל שיש לך עבר משותף איתו, תקבע עובדות על הבן אדם לפי המעשים ההתנהגות שלו״ אמר לאונרדו שהוא מסיים את השיחה שלנו במילים אלה מביט בסופיה שמתקרבת אלינו בחיוך עם הכוסות, אבל לא יכולתי להחזיר לה חיוך
הדבר היחיד שחשבתי עליו זה איך מרקוס הסתבך ככה ולמה?
___________________________________
•אז אנדרה וסופיה מתקרבים....🤪
•ומרקוס מתחיל להיות מעורב יותר ויותר בסיפור
•ומה קרה ללאונרדו שהוא ראה את מלודי?
מזל טוב לכל מי שסיים בית ספר!🥳💘