נקודת המבט של סופיה:
במשך שלוש השנים האחרונות זואי תמיד סיפרה לי על כל הבילויים הליליים שלה, היא תמיד סיפרה לי שהיא הייתה מתגנבת למועדונים או שותה מארון המשקאות של ההורים שלה ותמיד בבקרים שאחרי היא הייתה מספרת לי על האנגובר שהיה לי
כל בוקר אחרי ערב שהיא שתתה בו היא הייתה מתקשרת אליי אחרי שהיא הייתה קמה ומתאוששת קצת מהאנגובר שלה וסיפרה לי על כל מה שקרה לה באותו הערב או עד כמה שהיא מרגישה רע בבוקר שאחרי
היא התחילה לשתות בגיל 15 בטענה שהיא צריכה להשתחרר מהחיים הלחוצים שלה בחוגים של המאפיה שלנו, לכן היא מצאה את האלכוהול כנחמה לזמנים הקשים שלה, אני זוכרת את הפעם הראשונה שהיא שתתה אלכוהול כמו שהורים זוכרים את המילה הראשונה של הילד שלהם, זה היה ביום שני בערב במסיבת יום ההולדת של סיאנה מרטין, סיאנה הייתה האדם שאני וזואי הכי פחות התחברנו אליו, תמיד הייתה יריבות כלשהי בינה ובין זואי, ובגלל שאני קשורה לזואי היא גם לא אהבה אותי, אני זוכרת שבחטיבה היא תמיד הייתה מתנהגת אליי ברשעות, היא הייתה מנסה להשפיל אותי המון אבל זואי מעולם לא נתנה לה מה שגרם לה לשנוא את זואי ואותי עוד יותר כי זואי הייתה מתנגדת לה המון
בכל מקרה ההורים שלנו אהבו אחד את השנייה אז אנחנו קיבלנו הזמנה ליום ההולדת ה15 של סיאנה, מסיבת יום ההולדת שלה הייתה משהו שאני לא אשכח לעולם, היא הייתה בנושא מסיבת פיג׳מות ככה שאני וזואי היינו צריכות להישאר כל הלילה בבית של סיאנה.
מרבית הערב הייתי לבד אחרי שזואי נעלמה לה כמו ענן עשן ואני נותרתי לגמרי לבד, הזמן חלף בהם אני כל הערב הייתי לבדי עד שזואי הופיעה משום מקום אם ריח של אלכוהול ופנים סמוקות, היא מלמלה כמה שחם לה ושהיא מאוד אבל מאוד אוהבת אותי וכאשר היא אמרה את זה ריח האלכוהול יצא מפיה
באותו הרגע אמא של סיאנה הגיעה אלינו וראתה את זואי השיכורה למולה ומתי שזואי מלמלה כמה שהיא אוהבת אותה באותו הרגע אמא של סיאנה התקשרה להורים שלנו והם באו ולקחו אותנו, ההורים של זואי עשו לה הרצאה על כמה שזה לא בסדר ועד כמה שהיא חסרת אחראית וזואי בתגובה לזה רק המשיכה לעשות את זה עד שלבסוף באיזו שהוא שלב ההורים שלה כבר התייאשו ממנה והפסיקו להגיב למעשים שלה
אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי באותו הערב שנסענו הבייתה שאני צריכה להתרחק מזואי ושהיא השפעה לא טובה עליי, אבל למרות דבריה של אמא שלי המשכתי להסתובב איתה ואני לא מתחרטת על זה
זואי הייתה שם שלא היה לי אף חבר
היא תמיד הייתה שם והיא תמיד תהיה
יום למחרת שזואי התקשרה אליי, היא סיפרה לי שהיא הקיאה כל הבוקר וכל הצהריים בניסיון להוציא את כל האלכוהול שהיא שתתה מהמערכת שלה ואם כמה שזה הגעיל אותי התמונה של זואי מקיאה בשירותים הצחיקה אותי כי רק היא מסוגלת להגיע למצבים האלה
אבל היוצרות התהפכו
אומנם אני לא הקאתי בכמויות כמוה או בכלל אבל כן סבלתי מכאב ראש קטן ומתחושת בחילה וכיווצים נוראיים בבטן, זה נורא, אם זה מה שקורה שאני שותה בכמות קטנה מה יקרה שאני באמת אשתה עד הסוף, שאני באמת אמתח את הגבולות שלי?
״בוקר טוב״ קולו של אנדרה מעיר אותי מהבהייה שלי בצלחת האוכל שלמולי שהבנה מתחילה לחלחל לתוכי לאט לאט שאני נמצאת במטבח אוכלת את ארוחת הבוקר שקרלה הכינה לי, קמתי היום מאוחר לאור אירועי אתמול לכן קרלה הכינה לי ארוחת בוקר מאוחרת ומעט מאולתרת כי היא לא ידעה אם אני כן ארצה לאכול אי לא ואם בכלל אני אקום הבוקר או לא
״בוקר טוב״ יותר שאלתי מאמרתי שאני מסתכלת על אנדרה יושב למולי שהוא מתחיל להכין לעצמו צלחת אוכל מכל המבחר שיש על השולחן למולנו
הוא לא אמור להיות בעבודה? הוא תמיד קם לפני, אין יום בוא אני קמה והוא נמצא לצידי, הוא תמיד משקים עם הבוקר ונעלם שעות לפני שאני קמה, אני תמיד מפספסת אותו לכן לראות אותו כאן, עכשיו, הבוקר. גורם לי לשאול למה הוא נמצא פה. קרה משהו בעבודה? או שיש איזה שהוא מצב חירום? למה הוא נמצא פה?
״את נועצת בי במבט״ אמר אנדרה מעיר אותי מהבהייה שלי בו שהוא מחזיר לי מבט כך שעיניינו נפגשו ותחושת רעד עוברת בכל גופי שמבטנו נפגשים, חום נגד חום
״מצטערת״ אמרתי בלחש רגע לפני שאני שוברת את קשר העין שלי ושלו שאני חוזרת להביט בצלחת ומרימה את המזלג משחקת עם האוכל על הצלחת שאני נודדת במחשבות שלי על אנדרה
הוא היה איתי אתמול שהשתכרתי מעט אתמול, אני לא השתכרתי בצורה נוראה אז אני כן זוכרת מה קרה אתמול או יותר נכון על מה דיברנו אתמול, אני באמת שאלתי אותו על אמא שלו אני לא מאמינה שעשיתי את זה, נכון הוא ענה על השאלה שלי אבל זה לא אומר שהוא לא הרגיש פולשנות מהשאלה שלי הריי שאלתי אותו משהו חטטני כל כך, ובנוסף לזה שאלתי אותו על ליל הכלולות שלנו, למה עשיתי את זה, אלוהים אני רוצה למות מבושה אני לא מאמינה שזה באמת קרה, אני באמת שאלתי אותו על ליל הכלולות שלנו
והתשובה שלו.... התשובה שלו תקפה אותי בהלם מוחלט לא הייתי מוכנה לזה, לא הייתי מוכנה לתשובה כנה כל כך, או בכלל למילים האלה שיצאו ממנו אני אפילו חושבת שהוא הפתיע את עצמו, הוא מעולם לא דיבר איתי ככה לפני, זה גרם לי לראות צד שונה לחלוטין שקיים בתוך אנדרה
״סופיה״ קולו החד של אנדרה העיר אותי מהמחשבות מעט הקפיץ אותי במקום שאני מרימה את מבטי מהצלחת להסתכל עליו ורואה אותו מביט בי במבט בוחן ושואל
״את בסדר קראתי לך כמה פעמים ולא ענית״ אמר שהסביר את עצמו ואני רק הנהנתי בראשי במהירות שאני עוזבת את המזלג ומניחה אותו לצד הצלחת שלי לא מסוגלת לאכול בגלל כאבי הבטן
״שאלתי למה את לא אוכלת?״ שאל עוד הפעם אנדרה שהוא מסמן לי עם ראשו לעבר הצלחת ואני רק השפלתי את מבטי לצלחת שאני רואה שלא אכלתי ממש משהו מלבד כמה ביסים וגם זה כי הבטן שלי לא מאפשרת את זה
״אני לא מרגישה כל כך טוב״ אמרתי לו לא מספרת לו על כאבי, זאת אומרת אני כן לא מרגישה טוב יש לי קצת בחילה אבל גם כאבי הבטן שלי לא מאפשרים לי לאכול ואני לא רוצה להדאיג את אנדרה לגבי זה כי אני בטוחה שזה יעבור
אנדרה לא הגיב לדבריי ורק נעץ בי מבט ארוך שהוא לא מסיט את עיניו מעיניי, הוא לא זז במשך מספר שניות שכל מה שהוא עושה זה להביט בי אך המצב משתנה כאשר הוא קם מהמקום שלו למולי ועושה את כל הדרך עד שמגיע לכיסא לצידי ומתיישב עליו כך שהוא ממש קרוב אליי עכשיו, הוא בחן אותי במבט שלו דבר שגרם ללחיי להתחמם הדבר המעיד על כך שאני מסמיקה
נראה שדבריי הזיזו לאנדרה משהו כי הוא קירב את הצלחת אליי וסימן לי להתחיל לאכול בזמן שהוא מביט בי, במבט בוחן בזמן שחיכה שאני אעשה משהו
״תנסי שתיתי אתמול די הרבה לפעם ראשונה את צריכה לחדש כוחות״ אמר לי שהוא מסמן לי בשנית לעבר הצלחת, באנחה קלה תפסתי המזלג והתחלתי לאכול את ארוחת הבוקר שלמולי ואחרי כמה ביסים קטנים הבטן שלי התחילה לכאוב עוד יותר לכן עזבתי את המזלג והרחקתי את הצלחת ממני, אנדרה מיד מזג לי במהירות כוס מים והושיט לי אותה לקחתי את הכוס בשמחה ולגמתי ממנה שאני מניחה אותה בעדינות על השולחן מביטה בשיש אי המטבח בזמן שאני מרגישה את המבט של אנדרה עליי בוחן אותי
״את רוצה ללכת לרופא?״ שאל אנדרה בקול רגוע ומלא מעט במשהו שדומה לדאגה, הנדתי בראשי לסירוב ובחיוך קל שלא נראה שהרגיע את אנדרה, אנדרה קם מן הכיסא שלו והושיט את ידו למולי ואני תפסתי אותה כאשר הוא משך אותי לעמידה כך שהוא ישב על כיסא הבר ואני עמדתי למולו שאנחנו קרובים מאוד, כעת שהוא יושב ואני עומדת אנחנו פחות או יותר אותו הגובה ככה שאני לא צריכה להתאמץ ולהרים את הראש שלי בשביל להביט בו כמו בדרך כלל, הוא נעץ בי מבט זהה למבט שאני נתתי לו שאנחנו שנינו מביטים אחד בשנייה ולא אומרים מילה שלפתע הוא קם ונעמד דבר שגורם לי לצעוד אחורה ולשבור את קשר העין שלי איתו כי עכשיו הוא הרבה יותר גבוהה ממני דבר שהגוף שלי נרתע ממנו
״אני יכולה לשאול משהו?״ שאלתי בלחש אבל אנדרה שמע אותי והביט בי מחכה לשאלה שאני רוצה לשאול אותו בסבלנות
״למה אתה לא בעבודה?״ שאלתי ויכולתי לראות סוג של הקלה בעיניו כנראה הוא חשב שאני אשאל אותו משהו בסגנון השאלות ששאלתי אותו אתמול, אבל אני לא אעשה את זה, הבכתי את עצמי מספיק
״חשבתי שאת תרצי שאני אהיה פה עבורך אחרי אתמול״ אמר אנדרה שעיניו מביטות בפניי וסורקות אותן, הוא מביט בכל חלק וחלק בפניי כאילו לומד אותי
״לא רצית את זה?״ שאל ואני לא ידעתי איך להגיב לדבריו. אומנם לא רציתי לגזול ממנו יום עבודה בשביל צורכי האישיים מצד שני אני מאושרת שהוא נשאר איתי כי זה כן גורם לי להרגיש אושר עמוק בתוכי, אושר שהוא נשאר פה ולא הלך
״אני שמחה שנשארת איתי״ אמרתי לו בחיוך כנה שאני מביטה בעיניו שמשהו לא מוכר נצץ בהן, הוא הביט בי במבט שונה מבדרך כלל
גחגוך גרון נשמע מהכניסה של המטבח וכאשר הסתובבתי ראיתי את קרלה עומדת שם שהיא נראת מבויישת לא הבנתי ממה יש לה להתבייש עד שהעברתי את מבטי חזרה לאנדרה והבנתי, גופנו צמודים מאוד אחד לשני, אנחנו התקרבנו או יותר נכון הגופים שלנו התקרבו ונראה שאני לא שמתי לב, עמדנו קרוב כל כך שאני בטוחה שהוא שומע את דפיקות הלב החזקות שלי
צעדתי לאחור והתרחקתי מאנדרה שנראה ששם לב לזה ועל פניו עלתה הבעה לא מרוצה אך לא התקרב אליי שוב
״מצטערת להפריע לכם אבל הקאפו התקשר וביקש שתבוא אליו בדחיפות ובנוסף לכך הזוג מוריס הזמין אותכם למסיבת יום ההולדת של בת חסותם לוראל שתתקיים בעוד מספר ימים הם שאלו אם אתם מאשרים הגעה״ דיקלמה קרלה מהכניסה למטבח שהיא מקריאה את רשימת ההודעות שלה שהיא הביטה לנו, מחכה שניתן לה הוראות למה לעשות עכשיו אחרי שהעבירה לנו את ההודעות
״תאשרי הגעה למסיבת האירוסין של לוראל ותתקשרי לטייגו שיבוא לפה וישים עין למספר שעות על סופיה״ אמר אנדרה וקרלה רק הנהנה בראשה רגע לפני שהיא הסתובבה על עקביה ויצאה מן המטבח. והשאירה אותנו לבד, עיניי נותרו עוד כמה שניות על הדלת עד שחזרו להביט בדמותו של אנדרה שהביט בי וחייך חיוך קטן רגע לפני שהוא התקדם אליי בצעד אחד בודד שגרם לליבי לדהור ולחום גופי לנסוק לשמיים אבל מהר מאוד התחושה הזאת השתנתה כאשר הרגשתי גוש עולה במעלה גרוני וצורך להקיא הפתיע אותי, רצתי במהירות לחדר השירותים בחדר שלי ושל אנדרה ורוקנתי את תכולת בטני לתוך האסלה ולאחר כמה רגעים בהם סיימתי להקיא יד חמה הורגשה על גבי וכאשר הסתובבתי ראיתי שם את אנדרה שהביט בי במבט של דאגה
״עכשיו אני בטוח מתקשר לרופא״ אמר אנדרה שהוא הרים אותי מן ריצפת האסלה ונשא אותי לכיור בו שטפתי את פי במים על מנת להיפטר מטעם הקיא ואחרי זה אנדרה נשא אותי לעבר המיטה שלנו שאני אוחזת בבטני הכואבת כאילו משהו קורע אותי לגזרים מבפנים, אנדרה כיסה אותי בשמיכת הפוך רגע לפני שהצמיד את הטלפון לאוזנו ודיבר אם מישהו ולפי איך שזה נשמע זה נשמע כאילו הוא מדבר עם רופא, אחרי שיחת הטלפון המהירה אנדרה נאנח בכבדות והביט בי במבט של דאגה ועל מנת להרגיע אותו חייכתי חיוך קטן ונדיב בתקווה שזה ירגיע אותו
״אני בטוחה שזה כלום הבטן שלי אפילו לא כואבת״ אמרתי בקלילות ובשקר מנסה להרגיע אותו במילים ולא בחיוך כי החיוך לא עבד עליו, הוא רק הביט בי לא מגיב לדבריי אם כי אני בטוחה שהוא שמע אותן אבל בחר שלא להגיב אבל גם יש את האפשרות השנייה שהוא יודע שאני משקרת ושהוא יודע שאני מרגישה כאילו הבטן שלי נקרעת כרגע לגזרים אחת משתי האופציות
״את שקרנית גרועה״ אמר אנדרה לסיכום מוכיח לי שהוא יודע שאני משקרת לו אבל לא נראה שהוא לקח את זה ששיקרתי לו בצורה קשה רוב הגברים האחרים בחוגים שלנו היו סוטרים לי על השקר הלבן והקטן הזה אבל אנדרה לא
״אתה צריך ללכת הקאפו מחכה לך״ הזכרתי לאנדרה שנשאר לשבת לצידי נזכרת שלאונרדו ביקש ממנו להגיע אליו והוא מתעכב בגלל שהוא נשאר פה לצידי, זאת גסות רוח לתת לקאפו לחכות יותר מדיי זמן ואם אנדרה ינזף זה יהיה בגללי ואני לא רוצה שדבר כזה יקרה
״את חולה אני-״
״אדוני טייגו הגיע וכך גם הרופא״ קולה של קרלה נשמע מצידה השני של הדלת קוטעת את דבריו של אנדרה בדיוק שדיבר איתי וגורמת לו לסובב את ראשי לכיוון הדלת, קול צעדי העקבים שלה נשמע פחות ופחות עם כל צעד שעשתה דבר שמעיד על עזיבתה ועל כך שאנחנו שוב לבדנו בלי אף אחד שמקשיב לנו
״לך לקאפו הוא מחכה״ אמרתי לו בנחת דבר שמשך את תשומת הלב שלו בחזרה כך שהוא הסתובב אליי והביט בפניי סוקר אותי כאילו לא בטוח אם ללכת או לא
״אני בנתיים אשאר פה ואבדוק על ידי הרופא״ אמרתי לו מסכמת לו את המצב בשני שלבים ושאין לו שום סיבה לדאוג אבל הוא לא נראה משוכנע ללכת עדיין
״טייגו יהיה פה ובשנייה שהרופא יתן למה שיש לי הבחנה אני אתקשר להודיע לך״ נראה שהשכנוע הזה היה כל מה שהיה צריך בשביל שאנדרה יענה בחיוב לדבריי כי הוא רק הנהן בראשו להסכמה
״תתקשרי אליי אם את צריכה משהו בסדר?״ שאל אנדרה אחרי כמה רגעים של שתיקה ואני רק הנהנתי בראשי רגע לפני שהוא הנהן גם וקם מן המיטה נותן לי מבט אחד אחרון במלמול מילים של אני אחזור מהר רגע לפני שהוא יצא מהחדר ואחרי כמה רגעים בהם כל הבית הזה שקט דלת החדר נפתחה ושם עמדו טייגו ומישהו מבוגר בחלוק רופאים לכן שיערתי שזה הרופא שאנדרה אמר שיבוא לבדוק אותי
״איך את מרגישה גברת אורביטו?״ שאל הרופא רגע לפני שהתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות על מה אכלתי מה שתיתי ומה קרה אבל אני כבר ממזמן הפסקתי להקשיב לו כי כל מחשבותיי נדדו לאנדרה
הוא דאג לי, באמת דאג לי, הזמין לי רופא והכל ואפילו נשאר איתי למרות שהיו לו עוד עניינים כלשהם לעשות עם לאונרדו אבל הוא בכל זאת נשאר איתי ונתן לו להמתין בזמן שחיכה איתי
חלק ממני שמח שהוא הלך כי אני סיבכתי אותו מספיק עם היום החופשי שהוא לקח עבורי כי זה אומר שהעבודה שלו תצטבר והוא יצטרך לעבוד יותר אחרי זה אבל גם חלק ממני עצוב שהוא הלך לטפל בעניינים שלו אם כי אני זאת ששכנעתי אותו
״גברת אורביטו את מקשיבה לי?״ שאל הרופא מעיר אותי ממחשבותיי שהוא מביט בי במבט מבולבל וכך גם טייגו שעמד בחדר שומר עליי מרחוק
״כן מצטערת אני איתך״ התנצלתי לפני הרופא רגע לפני שהתחיל עם כל הבדיקות שצריך בשביל להבין מה יש לי.