נקודת המבט של אנדרה:
עברו יומיים מאז שסופיה נסעה לבית הוריה, הייתי אמור לנסוע לשם עם לאונרדו ואנטוניו אבל לאונרדו ביקש ממני לדאוג לאיזו עסקת נשק, הוא רצה מישהו שהוא סומך עליו שם אז נשארתי מאחור לטובת המאפיה למרות שהרגשתי חור נפער בליבי שחשבתי על כך שהעמדתי את המאפיה לפני סופיה דבר שהדאיג אותי
הריי המחוייבות הראשונה שלי אמורה להיות המאפיה, נכון?
השעה כרגע אחרי שתיים בלילה ובדיוק יצאתי ממקלחת שאני מביט בצ'אט השיחות של עם סופיה רואה שהיא ראתה את ההודעה האחרונה שלי שבה רשמתי לה שתהנה בארוחת הערב
משום מה הרגשתי צורך לשלוח לה הודעות למרות שידעתי שהיא לא תענה לי, אבל המחשבה שאני אוכל לתקשר איתה גרמה לי לנחת ואולי תקווה קטנה שהיא תענה לי למרות שאני בספק
תקווה...
ההגדרה הכללית של תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו
דבר שבמאפיה לימדו אותנו שאיננו אמורים לצפות לו, שהתרחשות דבר טוב לא תקרה לנו לעולם כי אין דברים טובים בעולם שלנו, יש רק כאב והרס, יש רק רוע, בלי טוב , בלי משהו חיובי בו , רק אפלה.
דבר שנאלצתי לקבל מאז הייתי ילד קטן כמו כל הילדים בחוגים שלנו, לא נועדנו לעשות טוב לימדו אותנו להיות הגרסה הרעה ביותר שלנו, לימדו אותנו לנוע מהחשקים הכי אפלים שלנו, מהחשקים הפראיים, חשקים שבולעים אותך שלם, חתיכה אחר חתיכה, כך לאט לאט האנושיות שבה נעלמת ואתה נשאר רק קליפה בצורת אדם
למזלי הרב לא נבלעתי, בגיל 13 אחרי שהורי מתו דנטה דוד שלי לקח אותי תחת חסותו, הוא דאג לי ודאג עוד יותר להשאיר את האנושיות שבי מבלי שהיא תיפגע, כך שבטקס החניכה שלי בגיל 14 לאחר שהרגתי אדם בפעם הראשונה עדיין הרגשתי בן אדם, לא הקשבתי לחשקים האפלים ביותר שלי שקראו לי בכל איבר ואיבר בגוף אלא נאחזתי בטיפת האנושיות הזאת
למדתי שאין טוב בעולם הזה אבל כן בא משהו חיובי, יותר נכון מישהי, שראיתי את סופיה בוכה קרה לי בחזה
הדמעות שלה גרמו למשהו בלב שלי לכאב
ולדעת שאני זה שגרם לכאב הזה היה גרוע יותר מכל עינוי שאי פעם עברתי
אני פגעתי בה
אני-
המחשבות שאני נקטעו על ידיי צלצול הפעמון של הדלת לכן קמתי עם אקדח טעון בידיי מתקרב בצעדים שקטים שאני מגיע לדלת הכניסה ופותח אותה מפנה את האקדח אל האדם המסתורי שמתגלה כלאונרדו שמאחוריו נמצאים אנטוניו וסופיה, סופיה בכתה בשקט בעוד היא עומדת לצד אנטוניו שנראה נסער ולאונרדו שנראה כמו רובוט
"מה קרה?" שאלתי שאנטוניו נכנס לבית שהוא מכניס את סופיה והולך איתה לחדר השינה שאני מסתובב ורואה את לאונרדו נכנס לבית וסוגר את דלת הכניסה אחריו
"מה לעזאזל קרה לה?" שאלתי בכעס גועש שאני מביט בלאונרדו באדיש
"אבא שלה הכה אותה" אמר במשיכת כתפיים אדישה
"אבא שלה מה?"
"אבא. שלה . הכה. אותה" אמר עוד פעם שהפעם הוא דיבר לאט והדגיש מילה מילה, ובדיוק שעשיתי צעד לעברו דבר שגרם לו להזדקף ולהביט בי בגבה מורמת אנטוניו יצא מחדר השינה בלי סופיה
"הכלה הקטנה שלך נכנסה להתקלח אני אומר שתבדוק מה קורה איתך אחרי זה"
"מה לעזאזל קרה לה?" שאלתי בכעס
"אבא שלה-"
"כן הבנתי שאבא שלה הכה אותה! מה שאני לא מבין זה איך זה קרה ולמה?!"
"אני לא יודע בעצמי רגע אחד הכל היה טוב ויפה ושנייה אחרי זה שהייתי אם סופיה בסלון הוא התחיל לרדת עליה והיא החזירה לו מהר מאוד המצב הסתבך והוא סטר לה אז לאונרדו שכאן הכניס לו אחת ששברה לו את האף ואז עילף אותו במכה נוספת" אמר אנטוניו שהוא הצביע על לאונרדו שפשוט עמד ולא עשה כלום כמו סלע
"ולמה לא התקשרתם?" שאלתי
"ומה היית עושה? עולה למטוס הראשון שיוצא לאוהיו ואז מה? רוצח את אחד החיילים הבכירים שלנו? אתה יודע שזאת בגידה, חוץ מזה יש לך מושג איך שיחת הטלפון הזאת הייתה נשמעת? "היי אנדרה אני יודע שאתה קצת עסוק אם כל הקטע של הברחת הנשק הלא חוקי שלנו למחסן הנשק הלא חוקי שלנו שנמצא בקזינו הלא חוקי שלנו אבל יש מצב אתה עולה על טיסה ישירה לאוהיו? למה? לא סתם האבא של הכלה שלך בדיוק הרביץ לה אבל אל תדאג אני יכול להקפיא את כל המצב בכוחות העל שאין לי בשביל שתגיע בזמן, מה אתה אומר?" אמר אנדרה מה שגרם ללאונרדו לגלגל את עיניו
"מה שחשוב זה שהיא כאן ושאתה צריך לדאוג שהיא בסדר אתה חושב שאתה מסוגל לדאוג לה?" שאל לאונרדו שהוא מביט בי בגבה מורמת, הנהנתי לדבריו והוא רק הנהן לפני שיצא מדלת הבית ביחד עם אנטוניו שאני נועל אחריהם.
אני לא מאמין שאבא שלה הכה אותה, איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה לבת שלו? אני יודע שיש גברים כאלה בכל זאת אני גדלתי על ידי אבא מתעלל אבל מעולם לא שיערתי שזה יקרה לה, שאבא שלה ירים עליה יד, אני יודע שהם לא קרובים אבל זה בלתי נתפס
היא נראת עדינה מדיי בשביל להכות או אפילו לקלל לידיה, כאילו הקללה הכי קטנה תגרום לכל אדם להרגיש כאילו הוא מחלל אותה
דלת האמבטיה נפתחה וסופיה יצאה לבושה בגופיית פיג'מה ומכנס תואם, הבטתי בפנייה וראיתי שהלחי השמאלית שלה אדומה אבל מה שתפס את צומת ליבי היה הסימן האדום על הזרוע שלה מה שגרם לזעם נורא לחלחל בתוכי שהבנתי שהוא פגע בה עוד יותר
"זה יעבור תוך כמה ימים" אמרה סופיה שהיא מביטה בזרועה שלה ומתחילה להתקדם אליי ומתיישבת לידי ששנינו יושבים אחד ליד השנייה בשקט מחריש אוזניים
"מה לאונרדו ואנטוניו סיפרו לך?"
"שאבא שלך ירד עלייך ואת החזרת לו" אמרתי והרגשתי גאווה שהבנתי שסופיה לא שתקה בפני אביה שהוא העליב אותה
"כן הוא גילה על כל הסיטואציה הזאת איתך ועם אליינה אז הוא החליט לנצל את המידע הזה" אמרה בנשיפה קלה
"סופיה אני-"
"בוא נדבר מחר, בבקשה" אמרה קוטעת אותי ואני הנהנתי שהבטתי בפנייה שנראו עייפות כל כך, קמתי מהמיטה וכך גם סופיה שאנחנו נכנסים מתחת לשמיכה שאנחנו מביטים אחד בשנייה במשך שניות ארוכות שלפתע סופיה מחייכת חיוך קטן שגורם לתחושה חמימה בחזה שלי להופיע ועוצמת את עינייה
------------------------------------------------------------
פרק חדש לשבוע חדש, מאחלת לכם\ן שיהיה לכם\ן שבוע טוב❤️