נ.מ ריין
"תרד לפה ריין! יבן זונה אנוכי! למה אתה חייב לדפוק הכל!"
נאנחתי, יוצא מהמיטה החמימה והנעימה שלי....
בשבילה
כמו שאני עושה כל פעם.
ירדתי במהירות במדרגות , נכנס למטבח
"מה לעזאזל רובין?!"
מלמלתי בעייפות, דופק את ראשי בכתפה
"אל תעשה לי 'מה לעזאזל רובין' ! אתה לא הכנת בלילת פנקייק אתמול! אתה הבטחת!"
היא יללה בעצב והדפה את ראשי מכתפה
"מפגרת, הבלילה במקרר," נאנחתי ביאוש "את באמת חושבת שהיא תשרוד את הלילה ללא קירור?"
חיוך הזדחל לפניה
" אההההה" היא ענתה בהבנה והסתכלה עליי למשך כמה שניות.
" אני כל כך מצטערת ריי-ריייייי לא הייתי צריכה לכעוס עליך סתם"
היא חיבקה אותי בחוזקה
"זה בסדר, רק תמהרי להכין אותם אוקיי? יש לי שיעורי בוקר היום"
היא הנהנה במרץ והתנתקה ממני, מתחילה לעבוד על הפנקייקים.
התקדמתי לסלון והתיישבתי על הספה בכבדות.
רובין היא החברה הכי טובה שלי כבר שלוש שנים, אנחנו הפכים גמורים.
היא קופצנית ומלאת חיים, לא מפסיקה לחייך לשניה.
ואני.....אני
שקט
מדוכא
ועייף.
היא אוליי לא נראת כזאת, בעקבות הסטייל הצעקני שלה והשיער הסגול הקצר אבל היא אשת זאב.
כל פעם שאני נזכר במפגש שלנו אני רוצה
לצחוק.
פשוט הלכנו מכות, עד שהבנתי שהיא לא עובדת אצלם.
אני תמיד איכשהו חוזר לחשוב עליהם.
האהבה הראשונה שלי,
הפעם הראשונה שלי,
המקום היחיד שהרגשתי בו בטוח.
ואיך נטשתי את זה , כי החיים האלו לא בשבילי.
וכואב לי, אני גוסס, הם גם גוססים.
אני יודע את זה, מרגיש את זה.
"ריין בוא לאכול!!!"
קמתי באנחה והתיישבתי על יד הבר, מבטי פוגש בצלחת מלאת הפיינקיקים של רובין.
אני לא אוכל,
אני לא צריך לאכול.
"תביאי לי מיץ מהמקרר" לחשתי בטון עייף.
מיץ.
ככה החלטנו לקרוא לדבר המגעיל שאני ניזון ממנו.
דם
אני רוצח, רוצח בשביל המחייה של עצמי.
"סבבה" היא חייכה והביאה לי את כוס הפלסטיק האטומה
"תודה" לחשתי, משחק עם הקשית
"תקשיב....אני יודעת שיש לך שיעורי בוקר...אבל היום זה היום, ואתה יודע שלא תוכל להתחמק מזה."
פאק.
פאק רובין.
למה את חברה טובה כל כך וחייבת לזכור הכל.
"אני לא יודע על מה את מדברת." אמרתי בטון בטוח
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת.
זה היום שעזבת אותם.
היום לפני שלוש שנים.
ואתה יודע, אתה פאקינג יודע שאתה חייב להפגש איתם אחרת תמות.
ואני, אני לא אתם לחבר הכי טוב שלי פאקינג להירקב ולמות בגלל האגו המנופח שלו."
היא דיברה בלהט , כעס ומרץ
"לא."
עניתי במילה בודדת.
אני לא פוגש אותם,
הם אגואיסטים
מגעילים
נצלנים
מכוערים
מעצבנים
אלימים
רוצחים
חסרי רגש
אבל אני עדיין אוהב אותם.
וזה כלכך דפוק
"תקשיב.
אני לא שואלת אותך.
הם לא יודעים על החברות שלנו, לכן אני אתקשר אליהם ואני אביא אותך." היא אמרה בטון קשוח שהתרכך "אני יהיה איתך."
נאנחתי
"בסדר."
היא הניחה את המזלג שלה בדרמטיות והצדיעה
"אני מוקירת תודה להוריי שהביאו אותי עד הלום ולבית הספר החרא שלי שבזכותו שכנעתי את פאקינג ריין לעשות משהו"
אני לא עומד בזה
פצחתי בצחוק מתגלגל וכך גם רובין, צוחקים עד שהנשמה שלנו יוצאת החוצה.
"אני אסיים לאכול ונחייג אליהם, תעלה להתלבש בנתיים."
היא חייכה אליי חיוך מעודד וחזרה להתעסק באוכל שלה.
גמעתי את המיץ בשניה ועליתי מהר למעלה להחליף לבגדים.
אני פוגש אותם.
הוצאתי חולצה לבנה מכופתרת וסוודר כחול ארוך, לובש את הסוודר על החולצה כך שרואים רק את הצווארון הלבן שלה.
השתחלתי לתוך ג'ינס שחור וסידרתי את שיערי הלבן.
לא השתנתי.
חה,
נשארתי אותו פאקינג דבר, אכזבה אחת גדולה.
התיישבתי לאט על המיטה ופתחתי את המכשיר שלי, גולל הכי למטה בגלריה שלי ומוצא תמונה איתם.
זיהיתי מיד ממתי זה.
היום אחרי הלילה הראשון שלנו ביחד.
אני לבשתי חולצה שחורה וגדולה שהייתה שייכת לטום.
הבנים חייכו חיוך , שלא התאים בשיט למבנה המאיים שלהם, אבל בכל זאת נראה נחמד,
אמיתי....
מעניין אותי אם הם השתנו.
-----
"אתה מוכן?" רובין שאלה כאשר סיימה לחייג את המספר, האגודל שלה מרחף מעל סימן החיוג.
הנהנתי וזה הספיק לה, היא לחצה על הכפתור.
מוזיקת ההמתנה נשמעה,
קודם במשך שנייה,
אחר כך עשר,
אחר כך שלושים,
אחר כך דקה,
אחר כך שתיים.
בשתיי דקות ושלושים וחמש שניות רובין באה ללחוץ על כפתור הניתוק אך קול נשמע.
קול עמוק ויציב יותר משאני זוכר
דומיננטי כל כך,
קול של פאקינג מנהיג.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" הקול של לוגן שאל
בלעתי את רוקי ורובין חייכה חיוך מעודד ופתחה את פיה
"אני רובין מקבראיין, ויש לי מידע על ריין."
היא אמרה בביטחון עצמי כלכך גדול, יחסית לכל מי שמדבר עם הבנים.
"מה את יודעת?" הקול שלו שאל בטון מתחקר, האמת היא שאני חושב שאני היחיד שיכול להבדיל בין הטונים שלהם.
"אני לומדת איתו.
תהיתי אם נוכל להפגש היום ולדון עליו."
היא המשיכה
"מי את? ולמה את חושבת שקמצוץ המידע שיש לך עליו יזיז לנו?"
הוא שאל, בפירוש מנסה לגרום לה לאי נוחות.
היא חייכה אליי חיוך תחמן.
"אולי כי אני השותפה שלו לדירה במשך שלוש השנים האחרונות?"
היא הפילה את הפצצה.
נהמה נשמעה מהצד השני של המכשיר.
"היום עשר בבוקר, בלי נשק, את יודעת את הכתובת."
קול ניתוק נשמע.
"חה!" רובין צעקה "תנחש מי עומד לזכות בחברים החתיכים שלו בחזרההההה"
חייכתי חיוך קטן.
הוא נשמע שונה.
למרות שאני עדיין בדעות חלוקות לגביהם אני לא אכחיש שאני רוצה לחזור להיות בקשר.
הצצתי בשעון, תשע וחצי.
"תנעל פאקינג נעליים, אנחנו יוצאים!" היא צעקה בהתרגשות וגנבה את מפתחות הרכב מהמתלה.
נעלתי את הקנוורס שלי במהירות ויצאתי אחריה.
-----
הנסיעה הייתה ארוכה, חצי שעה של שיעמום.
אבל ככל שהתקרבנו הרגשתי לחץ נבנה בבטני.
מה אם הם כועסים?
הם ירצו אותי בכלל?
הם אותו דבר כמו פעם?
עברו פאקינג שלוש שנים הם עדיין לא התגברו עליי?
"ריין, ריין" רובין היסתה "הגענו, תתנהג כאילו אתה חשוב"
היא חייכה ופתחה את החלון שלה כשהתקרבנו לשומר שעמד על המשמר.
"מי את ?" הוא שאל את רובין דרך החלון החצי מורד
"רובין מקבראיין, יש לי פגישה עם האחים אולריק."
היא אמרה בקול קשוח והשומר בדק משהו באוזנייה והנהן,
השער הענק נפתח .
המכונית הכחולה והקטנה האיצה כל הדרך למגרש החנייה.
---
עמדתי שם, מול הדלת הענקית והמוכרת של המשרד שלהם, רובין משמאלי, מחזיקה את ידי בעידוד.
נקשתי על הדלת.