תקראו בסוף בבקשה תהנו❤️
נ.מ לואי טומלינסון
הכנסתי את הידיים לפוטר הירוק שלי וסידרתי את הג'ינס השחור שלבשתי. ניגשתי אל המראה ,מסתכל על עצמי. העיניים שלי כבר לא היו אדומות, אבל העצמות לחיים שלי היו מאוד בולטות ולא אהבתי את זה. זה לא משנה. גם ככה לא אהבתי איך שנראיתי אף פעם.
"אתה יפהפה" מייק אמר. לא שמתי לב שהוא עמד מאחורי בכלל.
"תודה" אמרתי, נבוך ומסמיק טיפה.
"חתמתי על הטפסים, אתה רוצה לבוא לדירה שלי או ללכת לבית שלך? זאין וליאם מחכים לך" אמר, זאין וליאם? אני מניח שהם השותפים שלי.
"אני מעדיף ללכת אליך, אני אלך אליהם מחר" השבתי. הוא הנהן במהירות ועלה בפניו חיוך קטן. יצאנו מבית החולים. היה קריר בחוץ. התיישבתי לידו במונית, הוא אמר את הכתובת לנהג והנהג התחיל לנסוע. כל הנסיעה חשבתי על מה שאעשה עם מייק היום. אני רוצה להכיר אותו, לראות מי הבן אדם שהסכמתי להינשא לו. עד כה לא ממש חיבבתי את מייק. הוא היה שקט כזה, לא ממש הטייפ שלי. הגענו לבניין גבוה, הסתכלתי על הבניין ומייק פתח את הדלת שלי, מנסה להרשים אותי אני מניח. יצאתי מהמכונית עם תיק שחור על הגב שלי. לאחר כמה דקות של שתיקה נכנסנו לדירה שלו. הדירה הייתה לא כל כך גדולה, אפילו צפופה ומלאה בארגזים. כנראה הוא התחיל לארוז לבית החדש שהתכוונו לעבור אליו.
הוא נכנס לחדר והלכתי בעקבותיו. החדר היה לבן עם מיטה וארון בצבע לבן חדר מאוד משעמם בסך הכל. "אתה עייף?" שאל.
"לא. מייק אני רוצה להחזיר את הזיכרון שלי ואולי תחשוב שזה מהר מדי אבל אני רוצה שנצא למקום כלשהוא ביחד, כדי שאני אולי אזכר. נייל אמר שזה חשו-" אמרתי.
"כן כן כן כן! לואי אני אשמח!!" אמר מקפץ קצת במקום והחיוך שלו גדל וגדל כל פעם, עד ששאלתי את עצמי איך לא כואבת לו הלסת.
מייק רצה שנלך למסעדה שהוא אמר שאני אוהב ללכת אליה, אז זרמתי איתו. נכנסנו למסעדה והתיישבנו. מייק הזמין המבורגר ואני הזמנתי מרק גזר (ה.כ סליחה הייתי חייבת בעי). לא דיברנו הרבה וזה היה נראה שמייק ימשיך לשמור על שקט, אז החלטתי לעשות את הצעד.
"מייק תרצה לספר לי עליך קצת?" שאלתי.
הוא הביט במבט מבולבול אבל זרם בכל זאת, "שלום לואי, אני מייק מילר בן 24 מלונדון. אני אוהב לקרוא ספרים ולא מחבב מועדונים. אני עושה מדיטציה ויש לי ארוס שלא זוכר אותי" אמר. גיחכתי. הוא היה נשמע מאוד משעמם אבל לא יכולתי לשפוט, עדיין לא הכרתי אותו טוב מספיק בשביל לשפוט.
"לואי תרצה לספר לי על עצמך קצת?" שאל. צחקתי צחוק קצר, והנהנתי "שלום מייק, אני לואי טומלינסון בן 23 מלונדון אני אוהב לשמוע שירים, מאוד אוהב מועדונים ואני אוהב לשיר לפעמים. יש לי ארוס מסתבר, הורים שאני שונא ואני גר עם שני שותפים שאני לא זוכר" אמרתי. הוא חייך ובהה בי. לא הרגשתי בנוח, אז התחלתי להשתעל. מנסה להוציא אותו מהטראנס שהוא נכנס אליו. הוא ניער את ראשו.
"סליחה" אמר.
"אין לך על מה" לחשתי, רואה איך הלחיים שלו בוערות. הוא כנראה הבין אותי לא נכון ורכן לנשיקה, לא רציתי. התרחקתי קצת וקראתי למלצר, מסמן לו 'חשבון' עם היד. מייק הסתכל עלי נבוך מהסיטואציה. לאחר דקה המלצר הגיע עם החשבון, שילמתי והוספתי טיפ, המלצר היה ממש נחמד. קמתי וחיכיתי למייק. נכנסו למכונית, הנסיעה הייתה שקטה מאוד. לא כעסתי עליו. זה הגיוני שהוא יעשה את זה, אבל אני לא מרגיש מוכן עדיין, ובכן ואם להיות כנה אני לא ממש נמשך אליו. שבוע הבא אני אמור ללכת לפסיכולוג שלי, הארי סטיילס. אשקר אם אגיד שאני לא מפחד, אני מפחד ומאוד. אני לא רוצה שהזיכרון שלי לא יחזור לעולם. הגענו לבניין, עלינו לדירה ונכנסנו.
"אני מצטער לואי. אני יודע שאתה עוד לא מוכן ושקשה לך. אני אכבד אותך ואתן לך קצת ספייס. כשתהיה מוכן אני פה, תמיד." אמר והמילה האחרונה עברה לי בראש המון פעמים. 'תמיד'. המילה הזאת כל כך חזקה ומלאת משמעות.
אני לא בטוח שמגיע למישהו אותי לתמיד.
היייי סליחה שלא העלתי כל השבוע לא זרם לי בכלל הכתיבה אני ממש מצטערת קחו שני פרקים ארוכים מהרגיל סליחה על השעה שהעלתי דרך אגב ראיתם את התמונות של הארי? אלוהי אמאלה כל כך מתאים לו שמלה הוא כזה אייקוני
תהנווו❤️
YOU ARE READING
THIS TOWN- לארי סטיילנסון
Fanfiction** גמור** הקדמה: לואי היה מעורב בתאונת דרכים ואיבד את הזיכרון שלו, לואי צריך להתרגל לחיים שלו מחדש: הורים שלא אוהבים אותו, ארוס שהוא לא אוהב ופסיכולוג שמתאהב בו ברגע, ד"ר הארי סטיילס. ⚠️מכיל קטעים מיניים הקריאה על אחריותכם⚠️ ממש מקווה שתאהבו את הפא...
