DANGEROUS LOVE

CHAPTER 48 - ARROWS

פרק 48:

*

"אז זה הבית שלך." אמרתי מורידה מעליי את מקטורן החליפה שלו, מאחר וביתו היה חמים יותר מהקור ששרר בחוץ. הדבר גרם להבעה מעט חמוצה לעלות על פניי, משום שהיפטרות מהמקטורן שלו הייתה גם עזיבת הריח שלו. הוא התהלך מאחוריי בעודי גומעת כל פרט בסלון האחוזה שלו. "זה המקום בו אני גר." הוא אמר כשהוא מאחוריי וידיו מצאו את מקומן על קימורי מותניי. ראשי נשמט על חזהו החשוף לבטח וגופי הוצמד אליו ברפרוף. הימנעותו מלומר שזהו הבית שלו, גרמה לי להעיף מבט חוזר בחיפוש אחר סממנים של חום ו... ביתיות. החיפוש נעצר כאשר הרגשתי רטט שבא מכיסו. 

עוד שיחה. חשבתי לעצמי והתרחקתי ממנו, מאפשרת לו לענות לשיחה. 

"ברשותך." הוא אמר ופנה ללכת. "תרגישי בבית." הוא הסתובב אליי ואמר זאת כידיו פרושות לצדדים. לאחר מכן, הוא ענה לשיחה ונעלם משדה ראייתי. 

הנחתי את המקטורן שלו על הספה הפינתית המרווחת, שהייתה בצבע בז' עדין ומעט אפרפר וניצבה במרכז בצמוד אל הקיר. למרגלות הספה היה שטיח יפהפה ועליו היה שולחן זכוכית שרגליו וקווי המתאר היו זהובים. בנוסף לספה, הייתה כורסה בצד השני שהייתה בצבע אפור בהיר, שהשתלבה מצוין בחלל החדר. על הקיר, מאחורי הספה, היה ציור בסגנון אבסטרקטי בצבעי כחול כהה, אפור ולבן עם מעט נתזים של חום בהיר וזהב. ממול הייתה טלוויזיה רחבה, שהייתה גדולה בהרבה משלי, שריחפה מעל שידה יפהפייה בצבע לבן. התקדמתי אל החלון הגדול עם הגימורים הלבנים, שהיה מקושט בווילונות גדולים משני צידיו והתפרש על כל הקיר, מעניק את האפשרות להשקיף על החצר הגדולה. במרכזו היו דלתות אל המרפסת הגדולה, שם הייתה ספה קטנה יותר מזאת שבסלון, שולחן קפה עם שתי כיסאות וספק כיסא ספק ערסל שתלוי מהתקרה. פתחתי את דלתות המרפסת ויצאתי. הרמתי את השמיכה שהייתה על המושב, התיישבתי בערסל הנוח וחלצתי את נעלי העקב מרגליי. 

אף פעם לא הסתדרתי איתן. 

התכרבלתי אל תוך השמיכה והערסל החל להתנדנד קלות. ישבתי שם, מתנדנדת ומשקיפה, תוהה האם הוא יוצא לכאן לעתים קרובות; האם הוא מתעטף בשמיכה; 

האם הוא מרגיש בבית? 

שקעתי במחשבות שלי עד שהוא הפציע בפתח. הוא עמד שם מביט בי כשידיו בכיסי המכנסיים המחויטים וחולצתו המכופתרת עדיין מכופרת רק למחצה. שיערו נראה פרוע יותר, כאילו העביר את ידו שם רגעים אחדים לפני, נופל על פניו. תווי פניו שידרו מתח במלואם, אך העיניים שלו נצצו באור הירח המלא והיו ממוקדות כולן בי.

"הכל בסדר?" שאלתי בעדינות זהירה. הוא התמהמה מעט, אך לבסוף ענה בחיוב. "למה?" הוא שאל ונכנס צעד אחד בלבד אל תוך חלל המרפסת. "כי שפת הגוף שלך משדרת משהו אחד, אבל העיניים שלך משדרות משהו אחר לחלוטין." הסברתי את עצמי והוא חייך קלות. טפחתי לעצמי על השכם מנטלית על כך.
"ומה שפת הגוף שלי משדרת?" הוא שאל בגבה מורמת, מעביר את אצבעותיו על שפתו התחתונה ומתקרב אליי מעט. הוא נעצר אל מולי והרמתי את ראשי, כדי להביט בגובהו המתנשא. "במילה אחת?" אמרתי ונשכתי מעט את שפתי התחתונה. הוא המהם ואני שחררתי את הנשיכה. "לחץ." אמרתי והוא הנהן. הוא הנמיך את גופו לעברי, אוחז בצידי הערסל ועוצר אותו מתנועה, כשפניו ניצבות אל מול פניי.
"והעיניים?" הוא שאל והרטיב את שפתו התחתונה. עיניי נדדו אל שפתיו המלאות וחזרו אל עיניו, בליווי של נשימות שטחיות ורדודות. החזה שלי עלה וירד ועיניי הוסיפו לנדוד והתקבעו על שפתיו, כשאמרתי לבסוף "רוגע."