האחים יושבים באותו היום לארוחת צהריים ביחד, ורירי מעלה את ריף כנושא- צופה בכולם משתתקים ומתכווצים בכיסאות.
"ידעתם על אמא שלו?" היא מביטה באחים שלה, שמביטים זה בזה בבלבול.
"מצאתם אותה?" מתיו מביט באחותו בהפתעה.
"כן, אבא מצא אותה..
את הקבר שלה..." רירי מדברת הטון קודר, ממשיכה ומסבירה להם מה שאבא שלה הסביר לה אתמול.
כולם משתתקים.
"אנחנו חייבים לעשות מה שהוא" מריה לוחש בטון מבויש.
"זה מחדל מה שקרה לו. זאת פשוט טרגדיה.
איך נתנו לו להיפגע ככה? אנחנו? שתופסים מעצמנו האחים הכי קרובים שיודעים הכול אחד על השני?" מריה אומר בטון כועס, מנידה ראש.
"אני כועסת על עצמי ועליכם ובמיוחד מאוכזבת מאבא.
איך דבר כזה קרה? איך הוא יכל לתת לו להיכוות ככה? איך אנחנו היינו כל כך חסרי אחריות כשאנחנו כולנו אחים גדולים שלו?" מריה כמעט צועקת בשלב הזה.
"אני אפילו לא יודעת איך להסתכל לו בעיניים.
אני כמובן אדבר איתו.. אבל אין לי מושג איך להראות את הפנים שלי בפניו כשאני פשוט הייתי לו לכישלון כאחות.
כולנו נכשלנו" מריה עצבנית ועצובה.
קשה לה להכיל את הווידוי של ברי, את הפרטים שאבא שלהם הוסיף להם מאוחר יותר, את מה שהיא שומעת עכשיו..
"אני לא יכול לחלוק עם מריה על זה.. זאת פאקינג טרגדיה" מתיו נאנח, לא יודע מה להגיד בשלב הזה.
"אני לא רוצה שתסכימו איתי, אני רוצה שתעשו מה שהוא למענו כמו ברוק ורירי וכמוני.
תהיו אחים שלו מעכשיו. תהיו אליו הוגנים.
ארבע וחצי שנים לקח לכל העניין הזה לצוף.
ארבע שנים!" מריה מסיימת את הדברים שלה בצעקה.
"אם למי שהוא יש בעיה איתו מעכשיו, תהיה לו בעיה גם איתי.
ואני מדברת במיוחד אליכם, ראיין ומתיו- אם אי פעם תגידו מילה אחת לא במקום או שתעשו מה שהוא שיגרום לו לאי נוחות או לכאב, אני לוקחת על עצמי אחריות לדפוק לכם את המשך החיים שלכם" מריה הייתה טעונה.
היא כעסה על עצמה יותר מעל כולם.
קראה לעצמה החכמה מביניהם והתפארה בתעודות ובהישגים שלה.
ועכשיו הסתבר לה שזה לא אומר כלום.
"מה פתאום! למה נראה לך שנרצה לפגוע בו?
גם אנחנו מרגישים רע עם זה.. גם אנחנו אובדי עצות בדיוק כמוך" מתיו קם ישירות וצועק עליה חזרה.
"מאיפה לי לדעת? אתה היית מאוד מהיר לקחת את הצד של ברי בפעם האחרונה בזמן שאנחנו ניסינו להקשיב" מריה יורקת בארסיות.
"זה לא שאת לקחת את הצד של ריף בעניין, אחותי היקרה. אז אל תפילי עלי ועל ראיין את האשמה- ובמקום לחפש למי להפנות את האצבע, באו נחשוב על מה שהוא שיעזור לגשר במקום לזרוק איומים לאוויר" מתיו מחזיר לה כמעט בצעקה, אבל המילים שלו נשמעות בוגרות יותר מאי פעם.
"על מה הצעקות האלה?" סבא אדוארד נכנס עם כיסא הגלגלים שלו לחדר ומביט בנכדים שלו שנראים כולם כועסים, אבל משתתקים ומתיישבים בנימוס למראה סבא שלהם.
"ריף.. אנחנו מנסים למצוא דרך להתקרב אליו ולהיות אחים קצת יותר טובים" מריה מדבר בטון שקט, לא מביטה בסבא שלה, עיניה מושפלות לידיה והיא נאנחת.
סבא שלה מהמהם, מביט בנכדים שלו ומרגיש קצת גאה.
"אני גאה בכם" הוא משבח אותם באופן נדיר, גורם לכולם להרים אליו מבטים.
"ואולי כדאי שתממשו את מה שעשיתם בינגם עד עכשיו, איתו.." הוא בוחן את הנכדים שלו שמביטים זה בזה .
"שלושה דברים:
הכנות שאתן מראים זה לזה,
ההקשבה שאתם מעניקים זה לזה בזמן שיחה,
ועצתי? קחו אותו לים והוא יאהב אתכן הרבה יותר." סבא שלהם נותן להם עצה , מטיל בהם ספק רק קצת.
"עכשיו תפסיקו לצעוק ותהיו בוגרים לגבי זה, אני מצפה ממכם ליישם את זה" אדוארד מביט סביב השולחן בנכדיו ואז נאנח.
"תשתדלו לא ללחוץ אותו לפינה.
אל תלכו אליו בחבורות.. ואל תצפו ממנו להיות נחמד אליכם בהתחלה" הוא אומר לנכדיו בכנות, צופה בהם מהנהנים לפני שהוא מסתובב בכיסא הגלגלים שלו ומתרחק.
JE LEEST
🦋Blue Butterfly 🦋 ( Hebrew )
Tienerfictieריף מוצא את עצמו בכאוס מוחלט בגיל 16, ונאלץ להתרחק מכול מי שהוא מכיר ומכל מה שהוא אוהב מתוך בושה וכאב- הוא נדחה על ידי המשפחה והחברים גם כשהוא מספר את האמת ומחליט לבסוף לעזוב את המשפחה ואת הבית. אבל שנתיים אחרי העזיבה שלו, מתחילים להגיע לו מכתבים מס...
