DANGEROUS LOVE

CHAPTER 29 - LIKE I DO

----------

הפעם, כשהתעוררתי, זה לא היה מדגדוג שחשתי באפי. זו הייתה כף ידו של אדריאן ששכב מולי וליטף את ראשי וקווי המתאר של פניי. "בוקר טוב, לאלי." הוא אמר בחיוך שובה לב ועיניים ממוקדות.

אדריאן גרם לי להרגיש טוב.

"בוקר טוב גם לך, אד." אמרתי והרמתי את ראשי מהמיטה בחיפוש אחר הפלאפון שלי. "מה השעה?" שאלתי כשראשי נחת בחזרה על המיטה. "השעה כבר שתיים אחר הצהריים." הוא ציין כשהוא מתיישב ומצמיד את גבו אל גב המיטה.

"שיט! הדיינר!" מלמלתי ומיהרתי לצאת מהמיטה, אך ידו אחזה בי ומיהרה להשיב אותי אלייה. "מייק התקשר מקודם, כשישנת, ודיברתי איתו. סיפרתי לו על מה שקרה והוא הבין ואמר שאת יכולה להישאר בבית." אדריאן הסביר בפשטות כשאני מביטה בו ובמקום להקשיב ולהפנים את מה שאמר, הייתי עסוקה באותה הסריקה שערכתי;

אדריאן היה לבוש בחולצה לבנה קצרת שרוולים וג'ינס בצבע שחור אפרפר. על הכיסא בחדרי, הוטל קפוצ'ון בצבע שחור שיכולתי לנחש למי הוא שייך.

"איך היה לך נוח לישון ככה?" שאלתי אותו מחזירה את מבטי מגופו אל פניו ואל זוג עיניים משועשעות. "זה לא היה חשוב כמוך, אז הנחתי לעצמי לישון ככה." הוא אמר ומשך בכתפיו. "וחוץ מזה, לא רציתי לגרום לך להרגיש אי נוחות כשתתעוררי ותמצאי אותי עירום למחצה. יכולתי לשמוע את גלגלי המחשבות שלך מתגלגלים ואת המחשבות רצות ספרינטים." אדריאן גיחך מעט ופניי נמלאו במעט סומק.

אדריאן חשב על טובתי.
הוא חשב על איך אני ארגיש.
אכפת לו ממני.

"אכפת לי ממך." הוא אמר וגיחכתי לנוכח המחשבה שעברה בי לפני רגע. "אני יודעת." ציינתי בפשטות והוא חייך אליי והושיט לעברי יד, שלאחר מכן משכה אותי אל חיקו.

"איך ידעת שאני שם?" שאלתי לאחר שניות ארוכות של שקט ומחשבות. "איך ידעת למצוא אותי?" הוספתי במעין מלמול קטן. "ידעתי שתשאלי." אדריאן גיחך ויכולתי להרגיש את גופו רוטט מתחתיי.

באיזה מובן, לאלי? באיזה מובן?

הסמקתי מעט לנוכח המחשבה שלי וניערתי מעט את ראשי כשאני מחזקת את אחיזתי באדריאן. "אני אתן לך ניחוש אחד." הוא אמר ואני צחקקתי כשהבנתי. "לא משנה, זאת הייתה שאלה טיפשית." הכרזתי והוא צחק.

אלוהים. הצחוק שלו כל כך יפה. וממכר. כמוהו. לעזאזל איתך, אדריאן סמית'.

"מה קרה לך?" הוא שאל לפתע, קוטע את רצף הצחוק של שנינו. "אתמול." הוא השלים את משפטו ומיד הוסיף: "את לא חייבת לומר לי, זה פשוט ש... הפחדת אותי לאלי. דאגתי לך. אני עדיין דואג."

ניתקתי את אחיזתי מאדריאן וקמתי מהמיטה. התקדמתי לעברה של השידה שעליה מונחת התמונה. אותה התמונה שבה אדריאן החזיק כשנכנסתי באותו הלילה, שבו הוא אמר לי את שמו.