Undecided

פרק 7 - לא עומדת בתקן

״ריתוק??״ אמא שלי שואגת בשנייה שאני נכנסת למכונית בהמשך היום. זה עונה כנראה על השאלה אם היא חזרה לדבר איתי. ״חטפת גם ריתוק בנוסף לכל מה שקרה?״

אני שומרת על שקט, כי אני יודעת ששתיקה היא כנראה ההימור הכי בטוח שלי בשלב הזה. במיוחד כשכל דבר שאני אומרת יכול לשמש נגדי, וגם ישמש.

״על עישון!״ היא מפטירה בקול עצבני ונגעל. ״הבת שלי, בת חמש עשרה!! גם פושעת וגם מעשנת!״

אני שוברת את נדר השתיקה שלי כדי להציל את עורי. ״אני לא מעשנת. אני נשבעת באלוהים שזו היתה הפעם הראשונה שלי, ואפילו לא אהבתי את זה.״

אמא שלי רוטנת. ״פעם ראשונה מעשנת. פעם ראשונה מארגנת מסיבה. פעם ראשונה שורפת בית. וואוו, ברוקס, את ממש בשוונג. מה קורה איתך?״

הלוואי שידעתי. באמת, הלוואי שידעתי. כי אולי אז הייתי יכולה לתקן את זה. זה לא שאני נהנית להסתבך כל כך. זה לא שאני איזה פסיכית שנהנית מזה שאנשים במדים תופסים אותה. זה לא היה ממש כיף, להתמודד שוב עם מרטין איש הביטחון, או להשאר עוד שלוש שעות אחרי הלימודים היום, ולבהות בעורף המגולח של איזה בחור. תאמינו לי. אני לא ממש מצפה לחזור לזה בחמשת הימים הבאים.

״אני לא יודעת מה נעשה איתך ברוקלין,״ אמא שלי ממשיכה לקטר. ״אני ואבא שלך נשב לשיחה ארוכה הערב. נצטרך להחליט מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות בנושא. יש לך כמה בעיות חמורות בשיקול הדעת, ובכנות, אני לא יודעת מאיםה זה מגיע. אחותך היתה תמיד כל כך...״

והנה היא עושה את זה. שוב. מדברת על זאת שהיא תמיד הכי מושלמת, הכי חכמה, הכי מצחיקה- איזבל פירס. אני מיד ״מכבה״ אותה בראשי, ומתמקדת בדברים טובים יותר, כמו בחמש דקות הקצרצרות אך חלומיות שהיו לי עם האנטר ואלאס המילטון השלישי היום בצהריים, ובעיניים הכחולות האלה שלו, שגרמו לי להחסיר פעימה, עד שהקול של אמא שלי הופך לסתם זמזום רחוק. ולא שאני צריכה להקשיב. אני כבר יודעת מה היא אומרת. ׳למה את לא יכולה להיות יותר כמו איזי? אם היא יכלה לסיים את הלימודים בהצטיינות, להיות קפטניצ נבחרת הטניס, וגם להתקבל להרווארד בעת ובעונה אחת, זה לא אמור להיות כל כך קשה בשבילך.׳

אבל יש משהו שההורים שלי לא מבינים- שבעצם זה קשה יותר.

קראתי איזה מאמר לפני כמה שנים על זה שמבחינה סטטיסטית אחים ואחיות צעירים נופלים בהישגיהם בלימודים (ובחיים) מאחים בכורים. כי ילדים בכורים מתחילים את חייהם כלוח חלק. קיום חף מנקודת השוואה. כל מה שהם עושים- גם אם הם מצטיינים וגם אם הם מצליחים לעבור בקושי- משמש אח״כ כאמת המידה שאליה משווים את האחים האחרים. וכשיש לך אמת מידה כמו איזי, כבר עדיף שתרימי ידיים ותתרגלי לבינוניות. שזה בדיוק מה שאני למדתי לעשות. כי באמת, מה הטעם לנסות אם לפי המדענים נועדתי מראש להישגים נמוכים יותר?