Undecided

פרק 3-לקבל את הדין/ ב׳

מאיפה בכלל הגיעה המילה הזו? הרי לא פגעתי באיש באופן אישי. אף אחד אפילו לא גר בבית הזה. הוא היה מלא באביזרי פלסטיק ובמסגרות שבתוכן תמונות של דוגמנים מקטלוג. אף אחד לא אמור להרגיש שהוא יכול ״להאשים״ אותי.

טוב, אולי חוץ מאמא שלי. היא יושבת בשורה הראשונה של אולם ביהמ״ש. המבט הזה עדיין לא ירד לה מהפנים. היא בקושי אמרה לי שתי מילים מאז אתמול בבוקר... אני לא מצליחה להבין אם היא כועסת או מדוכאת או שפשוט יש לה עצירות מכל מרקי הצדפות שהיא אכלה בבוסטון.

אבל תאמינו לי, לא עשיתי את זה כדי לפגוע בה. בחיי. אפילו לא חשבתי עליה כשאמרתי כן לשיין כשביקשה ממני לערוך את מסיבת סוף השבוע שלנו בבית לדוגמא. ואולי זאת היתה הבעיה. אולי הייתי צריכה להביא בחשבון את אמא שלי.

אולי הייתי צריכה להביא בחשבון הרבה דברים.

למשל, אם יש לי כוונות לבלות את שארית כיתה י׳ מאחורי הסורגים.

אמא שלי לופתת בחזקה את זרועו של אבי. שככה יהיה לי טוב, אני לא מצליחה להבין לצד מי היא. האם היא רוצה שאכנס לכלא? או שהיא רוצה שאקבל רק אזהרה? יכול להיות שהיא עד כדי כך כועסת עלי שהיא רוצה לראות אותי מאחורי הסורגים? זאת אומרת, אני יודעת שפישלתי אבל אני עדיין הבת שלה. מבחינתי לפחות.

״ברוקלין פירס!״ קולה הנוקשה והצורמני של השופטת מקפיץ אותי ואני מסתובבת בחזרה ומביטה קדימה. אני מבינה שפנייתה מיועדת ישירות אלי משום שהיא מביטה רק בי. לא בעורך הדין שלי, לא בהורים שלי, אלא ישר אלי.

אני בולעת את הרוק בכח ומנסה להשתיק את הפעימות בתוך אזניי בעודי ממתינה לגזר הדין.

״ראיתי הרבה מקרים הכרוכים בצריכת אלכוהול בקרב קטינים,״ פותחת השופטת את דבריה, וקמט עבה ומשונן מופיע לרוחב מצחה, ״אבל מעולם, ב- 25 שנות קיומו שלי ביהמ״ש הזה, לא חזיתי במפגן כה מאכזב, כה מחפיר וכה בוטה של היעדר שיקול דעת מצד נערה מתבגרת.״

טוב, זה לא יסתיים טוב.

אני שומעת התייפחות מאחורי. אני די בטוחה שזו אמא שלי. הלחישות המרגיעות של אבא שלי לא ממש מצליחות להרגיע אותה.

בוב מושיט את ידו ומניח אותה שוב על הברך שלי. זה בטח אמור לעודד אותי, אהל אני רק נעשית יותר חסרת מנוחה.

השופטת עדיין מדברת. ״אם לא תשני את דרכייך, ותקבלי מעט שכל ישר, אין לי כל ספק שתחזרי לביהמ״ש הזה. והאמיני לי, בפעם הבאה לא אהיה רחמנית כל כך.״

רחמנית? היא אמרה רחמנית? רחמנית זה טוב נכון? רחמנית זה מה שבוב אמר שאנחנו מקווים לו. רחמנית זה אומר שלא אבלה את השנה הקרובה לבושה בסרבל כתום.

״הפעם את מקבלת רק אזהרה, מיס פירס,״ מכריזה השופטת בסבר פנים חמור, ״וזה הכל.״

יש!! היא משחררת אותי עם אזהרה!!

הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות. אני כמעט מזנקת מהכסא ופורצת בצחוק עליז.

״מאתיים שעות עבודת שירות לקהילה ואני לא רוצה לראות אותך שוב בבית המשפט שלי.״

רגע, מה?

הפטיש מכה בחזקה, ולפני שאני מצליחה להגיד משהו, בוב כבר נעמד ומלטף ראשי בגמלוניות כשעל פרצופו מרוח חיוך ענק. ״עשינו את זה ברוקס! מזל טוב!!״

מזל טוב?

״אבל מה היא אמרה בסוף?״

״עבודות שירות!״ קורא בוב כאילו מנסה לשווק לביתו בת החמש טיול לדיסני וורלד. ״פנטסטי, לא?״

״מאתיים שעות של עבודות שירות??״ אני בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה. ״אבל זה כאילו... כל החיים שלי!״

בוב מבטל את חששותי בהינף יד. ״אה, זה יגמר לפני שתרגישי. חכי ותראי. תסמכי עלי, ברוקס. אלה חדשות טובות.״

״באמת?״

ראשו נוטה מעלה ומטה בהנהון החלטי כשהוא סוגר את הקלסר ומחליק אותו לתיקו. ״את אמורה לקפוץ משמחה עכשיו. גזר הדין היה יכול להיות הרבה יותר גרוע מעבודות שירות.״

אני מניחה שהוא צודק. אני צריכה להיות אסירת תודה. אפילו אמא שלי נראית מאושרת לשמע הבשורות. ממש הצלחתי להוציא ממנה חצי חיוך לפני שפנתה לעבר הדלת ויצאה מהאולם. אולי היא לא היתה נכדי למרות הכל.

אבל מאתיים שעות זה זמן ארוך להחריד. נראה לי שאפילו בטלוויזיה לא הייתי רוצה לצפות כל כך הרבה שעות. בטח שלא לשרת את הקהילה.

בזמן שאבא שלי לוחץ את ידו של בוב ואומר כל מיני דברי תודה נרגשים, אני לא יכולה שלא להעיף מבט ברחבי האולם, בתקווה לראות את שיין. עדיין לא שמעתי ממנה. אני יכולה רק לקוות שהיא בביה״ס עם כל היתר.

אבל מה אם לא?

מה אם היא יושבת בתא מטונף באיזה ביץ כלא כי השופטת שלה לא היתה רחמנית כל כך? אני פשוט לא יודעת אם אוכל להמשיך לחיות עם עצמי אם זה המצב.

הורי ואני צועדים אל מחוץ לביהמ״ש וחוצים את מרגש החנייה בשתיקה. ברגע שאני מגיעה למכונית, אני מציצה בשעון שעל לוח המחוונים. קצת אחרי עשר בבוקר. כבר הפסדתי שעתיים של לימודים.

זה די אירוני. כל כך הרבה פעמים ניסיתי להמציא דרכים מתוחכמות להבריז משיעור, אבל התרחיש המסויים הזה מעולם לא עלה בדעתי.

אף על פי שאני לגמרי בחרדות מהרגע שבו אכנס לבניין ההוא ואצטרך להתמודד עם הרכילות והמבטים והלעג, אני מתה לראות אם שיין שם. לראות אם היא בסדר.אבל ככל שאנחנו ממשיכים לנסוע בכביש, ומתקרבים יותר ויותר לפתרון אפשרי, נוחתת עלי מחשבה מטרידה. אם היא באמת שם- אם היא באמת בסדר- למה לא שמעתי ממנה?