שיין אומרת שלאסוף את השיער לקוקו זו עצלנות. את יכולה לעשות קוקו כשאת הולכת לחדר כושר ואת יכולה לעשות קוקו כשאת סתם רובצת בבית, אבל אם את מגיעה לבית הספר כשהשיער שלך תחוב בתוך גומיה, כל מה שאת אומרת לעולם זה ״לא היה לי כח להתאמץ הבוקר״.
מראה חיצוני נורא חשוב לה. רושם הוא מילת המפתח. האופן שבו את מציגה את עצמך בפני החברה מכתיב את מה שהאנשים יחשבו עלייך. ובהתחשב בכך שכולם מעריצים את שיין, קשה לא להתייחס בכובד ראש לעצות הקטנות והיקרות שהיא מחלקת. זאת אומרת, אם יש מישהו בעולם הזה שמייצג שלימות ויציבות, זאת שיין.
אני לא רוצה לצאת מהמיטה ביום שני בבוקר ולהתמודד עם המציאות, אבל אני יכולה לשמוע את קולה של שיין בתוך ראשי, מזכירה לי שאין ימי חופש בעולם הרושם החיצוני.
אין ימי מחלה, אין שחרורים. שמירה על מראה חיצוני זו עבודה במשרה מלאה. כי אם התמזל מזלך והתקבלת אל חברתה האקסלוסיבית של שיין, אנשים מסתכלים עלייך אחרת. או שיותר נכון יהיה לומר שהם מסתכלים עלייך כל הזמן. בתקופת החברות בינינו אני לא זוכרת פעם אחת שלא היה לנו קהל. שיין היא כמו סלבריטאית מקומית. אנשים שמים לב לכל דבר שהיא עושה. וכשאת עומדת לצידה, שמים לב גם אלייך.
כמו בימים רבים שבהם התשישות משתלטת עלי, זאת המחשבה שמוציאה אותי לבסוף מהמיטה ומובילה אותי למקלחת. וזה גם מה שמניע אותי במהלך תשעים הדקות של טקס היופי היומי שלי. בחירת המלתחה היא רק ההתחלה. ואפילו זו יכולה להיות משימה מרתיעה, משום שהיא מחייבת מציאת שילוב של פריטי לבוש שמחמיאים לגוף, נראים יקרים, מתאימים לעונה, נועזים מספיק ועדיין הולמים את ביה״ס, לא הופיעו באף תצלום תחת הכיתוב ״משטרת האופנה״ או משהו דומה, וגם אינם כוללים משהו שנראית איתו בציבור בחודשיים- שלושה האחרונים. ואז מגיע האיפור, סידור השיער, שיוף הציפרניים, מריחת הלק, הקרמים, תרסיס השיער, תרסיס השיזוף, הפינצטה, קרם הלחות- וכל הזמן מהדהדת שאלה אחת וחובקת כל בתוך הראש: ״האם זה טוב מספיק?״ אם אי אפשר לענות עליה בסימן קריאה- זה הזמן להתחיל מחדש ולנסות שוב.
להיות ״ייצוגית״ לא ישביע רצון לעולם. האפשרות היחידה היא להיות מ ה מ מ ת!!
והיום אני צריכה להוסיף לכל העסק עוד שאלה: האם אני יכולה ללבוש את זה לבית המשפט?...
**
עורך הדין בוב טוען שהוא מכיר אותי מאז שהייתי קטנה. הוא אומר שאחותי ואני נהגנו לבוא לשחות בבריכה שלו בקיץ. אני לא זוכרת שום דבר מזה. ואני בטח לא חושבת שזה נותן לו זכות להניח את היד שלו על הברך שלי כשהוא מדבר איתי. אני בת חמש עשרה עכשיו, לא בת חמש. פעם זה היה אולי חמוד, היום זה סתם מטריד.
אבל אני לא מתלוננת, כי נראה שהוא עושה עבודה טובה בלשכנע את השופטת שאני לא מהווה סכנה לחברה ושצריך לאפשר לי לצאת בזול מ״מעשיי הפליליים״.
אני ממש שונאת את הביטוי הזה, דרך אגב. אני אשמח אם יפסחקו להגיד אותו בצמוד לשם שלי. אבל מה אני יכולה לעשות? מתברר שלפלח את המפתח לבית לדוגמא (ולא משנה אם אמא שלי היא המתווכת של הנכס) זה ממש לא חוקי. קוראים לזה ״הסגת גבול״, ואם לשפוט לפי הבעת הזעף שלא יורדת מהפנים של השופטת, אני מניחה שזה גם מעשה שמעורר לא מעט הסתייגויות.
נראה שבוב נמצא בשלבי סיום של הנאום הקטן שלו. הוא מדבר על דיווחים ממכבי האש ועל היעדר כוונות זדון. זה לגמרי סינית בשבילי, אבל זה נשמע מרשים ואני מניחה שזה מה שחשוב. הוא מסיים בהנהון ראש חסר גינונים ואז מחליק בחזרה לכיסא שלידי.
״אני חושב שזה בכיס שלנו.״ בוב רוכן קדימה ונושף לי באוזן. ״מפקד הכיבוי כבר אישר שהשריפה לא נבעה מהצתה מכוונת והשופטת הזו מאד אמפתית כלפינאשמים שזו העברה הראשונה שלהם.״
יש עוד מיחה שהתחלתי לתעב קשות בשלושים ושש השעות האחרונות.
״נאשמת״.
VOCÊ ESTÁ LENDO
Undecided
Ficção Adolescenteבבקשה תקראו את זה! החיים שלי תלויים בזה!!!!!!!!! טוב, אולי זה קצת מלודרמטי. אבל תסלחו לי, ככה אני מרגישה כרגע. אז תקשיבו: קוראים לי ברוקלין פירס, אני בת חמש עשרה, ואני מאותגרת בקבלת החלטות. ברצינות, אני לא מצליחה לחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלתי החלטה...
