Undecided

פרק 2-אם שותים, לא מטגנים- בשביל זה יש חברים/א׳

ולא שלא הבאתי בחשבון את הגורם ההורי במשוואה הזו. פשוט בחרתי בכוונה לא לחשוב עליו. העדפתי לחיות בעולם (גם אם דמיוני) שבו ההורים פשוט לא קיימים.

יש מילה לזה, לא? קוראים לזה ״הכחשה״.

״הם הצליחו לעלות על טיסה מוקדמת מבוסטון,״ אומר לי השוטר, תוך שהוא פותח את הדלת ומוליך אותי לאורך כמה מסדרונות.

בוסטון. הכל התחיל בבוסטון, מסצ׳וסטס. או כפי שאחותי הגדולה, המושלמת, השקולה, זאת שאף פעם לא תשרוף בית היתה ממהרת לתקן: קיימברידג׳, מסצ׳וסטס. מקום מושבה של אוניברסיטת הרווארד. אוניברסיטה לאנשים שמקבלים החלטות נכונות בחיים. החלטות שלא נגמרות בתחנות משטרה שמריחות כמו קרואסון שרוף.

במילים אחרות, אוניברסיטה לאנשים כמו איזבל פירס.

ובכל שנה, בתחילת אוקטובר, יש סוף שבוע שמוקדש במיוחד להוריהם הגאים של אנשים מסוג זה, אלה שאף פעם לא ישרפו בית. קוראים לו ״סוף שבוע למשפחות״.

אבל באותה מידה יכלו לקרוא לו ״סוף שבוע להורים״, כי בתור בת משפחה רשמית, לא זכור לי שקבלתי הזמנה. ולא שהייתי הולכת. ולא שהייתי ח ו ש ב ת אפילו ללכת. במיוחד אחרי שנודע לי ש״סוף השבוע למשפחות״ נקרא גם ״סוף השבוע שברוקלין מקבלת את כל הבית לעצמה״.

אם כי אני מתארת לעצמי שעם הזמן שני השמות ייזנחו לחלוטין ויוחלפו פשוט ב״סוף השבוע שבו ברוקלין שרפה בית לדוגמא״.

יום שכולנו נוכל בסופו של דבר להזכר בו ולצחוק יחד מכל הלב.

בטחחחחחח.

אני מאשימה את איזי. אם היא לא היתה מתקבלת לאוניברסיטה כל כך יוקרתית וסנובית, ההורים שלי לא היו נוסעים לסופ״ש שלם ולי לא היתה הזדמנות להסכים לרעיון המבריק (לשעבר) של שיין. אם אחותי היתה דפוקה כמוני- היא בטח היתה גרה בבית, לומדת באיזה קולג׳ קהילתי עלוב במרכז דנוור, וכל זה לא היה קורה. אני הייתי ישנה במיטה שלי עכשיו, מתענגת על השעות המבורכות האחרונות של הסופ״ש, במקום להיות כאן, ולצעוד את צעדי האחרונים לפני ההוצאה להורג.

״את שרפת את הבית לדוגמא שלי?!?״

אמא שלי, מתברר, רואה אותי לפני שאני רואה אותה, ולא מבזבזת זמן.

״איך יכולת לעשות דבר כזה??״ היא שואגת עוד לפני שכף רגלי דרכה באולם הכניסה.

״קמיל,״ אבא שלי מניח יד רכה על כתיפה, ״הבטחנו שנטפל בזה בצורה הגיונית.״

״זה היה בגובה שלושים וחמישה אלף רגל,״ אמא שלי נוהמת בחזרה, ״עכשיו אנחנו בכניסה לתחנה של משטרת פרקר. הגיון ממש לא בא בחשבון עכשיו!״

״זאת היתה תאונה, אני נשבעת,״ אני מנסה להסביר, אבל אבא שלי מהסה אותי במבט שאומר: אם את רוצה לחיות- תהיי בשקט.

״תאונה??״ אמי רועמת. ״תאונה! ואני מניחה שגם זה שהתגנבת למשרד שלי, גנבת לי את המפתחות ואגנת איזו ׳פארקיה׳ בתוך הבית לדוגמא של פרוייקט הבנייה הכי גדול שלי עד היום, גם זה היה תאונה?!״

אני די בטוחה שאמא שלי מתכוונת לומר ׳פארטיה׳, אבל אני חכמה מספיק כדי להמנע מלתקן אותה. כנראה ההחלטה הנבונה הראשונה שקבלתי מזה זמן רב.

השוטר בנקס מכחכח בגרונו ואנחנו מסתובבים ומסתכלים עליו. למרבה הפלא לא נראה שהוא מרגיש איזושהי או נעימות לעמוד באמצע המריבה המשפחתית שלנו. אני מניחה שהוא רואה מצבים כאלה לעיתים קרובות. טוב, הרי לא שלמשטרה בעיירה הזו יש משהו טוב יותר לעשות מאשר להרוס ׳פארקיות׳ של תיכוניסטים. פרקר, קולורדו, היא לא בדיוק בירת פשע. בשנה שעברה תפסו סטודנט שמכר גראס מתא המטען של הג׳יפ של אמא שלו, ואנשים עשיין מדברים על איזו שערורייה זו היתה. למרבה הצער, זה לא מנבא טובות לגבי התכנית שלי לשכוח שכל הדבר הזה בכלל קרה פעם.

״למה שלא נדבר על זה כשנגיע הביתה,״ מציע אבא שלי, ושולח הנהון מתנצל אל השוטר.

בלי להוסיף מילה, אמא שלי מסתובבת על עקביה ויוצאת בסערה מהדלת. אני כמעט יכולה לראות את שובל העשן מאחוריה.