רעש הסירנות חזק משציפיתי. ולא שבכלל ציפיתי אי פעם לסירנות כשכל זה התחיל. אחרת, מן הסתם, לא הייתי מסכימה לזה.
במבט לאחור.
איזה ביטוי דפוק.
אבל אפילו כשהחברה הכי טובה שלי, שיין, הרגועה עד להחליץ הודיעה לי שהם בדרך- בכלל לא ציפיתי שהסירנות יהיו כל כך חזקות. או כל כך... לא יודעת... בולטות. הן כמו זרקורים שמפלחים את הלילה האפל, מעירים את השכנים, ומכריזים באזני כל מי שנמצא ברדיוס של עשרה קילומטרים, ״היי! אתם! תסתכלו הנה! ברוקלין פירס פישלה... שוב!״
למה שלא יוציאו פשוט הודעה לעיתונות או משהו ונגמור עם זה?
אם כי אין לי ספק שזה יגיע לעמוד הראשון של העיתון מחר. או לפחות לכתבה עם הכי הרבה כניסות בכמה בלוגים מקומיים. כי באמת, על מה עוד יש לדבר במקום הקטן והמשעמם הזה, עיירת ה״שום דבר מעניין לא קורה כאן״?
על זה שלכנסייה הראשונה על שם ״הקדוש מה אכפת לי״ הגיע כומר חדש בשבוע שעבר?
לא, זאת בטוח תהיה ה-כותרת בחדשות.
וברור שאני אהיה בלב השערורייה... שוב.
אפשר אולי להגיד שאני סוג של מגנט לתשומת לב לא רצויה. מועדת למין אסונות כאלה שמעוררים ״סערה תקשורתית״. בגיל שנתיים נפלתי לתוך פיר מכרה נטוש והייתי תקועה שם במשך חמישים ושתיים שעות בזמן שהמחלצים עבדו מסביב לשעון כדי להציל אותי. הם נאלצו לקדוח דרך שישה מטרים של סלע מוצק כי הבור בקרקע, כך התברר, היה גדול מספיק בשביל פעוטה ששוקלת אחד עשר קילו, אבל לא גדול מספיק בשביל כבאי ששוקל תשעים וחמישה קילו במדי חילוץ מלאים.
הסיפור הזה כבש את כל מהדורות החדשות. לפי ויקיפדיה, האומה כולה צפתה בשידור החי בטלוויזיה, כשהמחלצים שלפו אותי החוצה. הסיפור הגיע לשעריהם של עשרים עיתונים ומגזינים שונים בתפוצה לאומית, ההורים שלי קבלו שיחת טלפון מהנשיא בכבודו ובעצמו, והיו אפילו דיבורים על עיבוד למיני סדרה בטלוויזיה.
מאותו רגע, בכל רחבי המדינה הכירו אותי כ״בייבי ברוקלין, הילדה הקטנה שנפלה לתוך פיר המכרה״. צעד אחד, תינוקי ומתנודד בכיוון הלא נכון, הספיק כדי להכתים לנצח את חיי כ״אסון״. דבק בי אות קין של דפוקה. אני לא זוכרת שום דבר מהאירוע, אבל הזכרון ממשיך לעקוב אחרי לכל מקום. מפורסמת בגלל משהו שלעולם לא אצליח להזכר בו. הונצחתי בזכות טעות אחת אומללה בשיקול הדעת.
ההורים שלי אומרים לי כבר שנים שאני מקבלת ״החלטות גרועות״. אף פעם לא האמנתי להם. כי אתם יודעים, הם הורים. וממתי הורים צודקים לגבי משהו?
אבל אט אט אני מתחילה לתהות אם אולי באמת פשוט נולדתי ככה. כאילו ששיקול הדעת הלקוי שלי הוא חלק מהדי אן איי שלי או משהו כזה. שיש לי נטייה גנטית לקבל החלטות מחורבנות. אמנם אמא שלי תמיד האשימה את עצמה בתקרית, אבל הרע מי שהחליטה - בשבע השניות הארורות שנדרשו לה כדי לרכוס את המעיל של אחותי- שזה רעיון טוב לרדוף אחרי הלטאה הקטנה והירוקה ולרדת איתה מהשביל ישר לתוך פיר מכרה נטוש.
ומה למדתי מאז, בשלוש עשרה השנים שעברו? טוב, אם לשפוט לפי שלל כלי הרכב של שירותי החירום השונים שפרוסים לאורך הרחוב... לא הרבה בכלל.
אז רק ברגע זה, בשניה זו ממש- כשהסירנות מיילות, וכל האנשים מתקהלים כדי לנסות לחטוף איזו הצצה בפיסת רכילות עסיסית, ובכאוס הכללי של רעיון טוב שהשתבש קשות- אני מתחילה לחשוב שאולי ההורים שלי בכל זאת צדקו.
כי כשכובלים אותך באזיקים ומכניסים אותך למושב אחורי של ניידת- אולי רצוי שתתחיל לשקול מחדש את הדרך שבה את מנהלת את החיים שלך.
YOU ARE READING
Undecided
Teen Fictionבבקשה תקראו את זה! החיים שלי תלויים בזה!!!!!!!!! טוב, אולי זה קצת מלודרמטי. אבל תסלחו לי, ככה אני מרגישה כרגע. אז תקשיבו: קוראים לי ברוקלין פירס, אני בת חמש עשרה, ואני מאותגרת בקבלת החלטות. ברצינות, אני לא מצליחה לחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלתי החלטה...
