טוב, חייב להיות הסבר אחר. אולי גם הנייד שלה הושמד בשריפה. אולי אמא שלה קרקעה אותה כששמעה על המסיבה והיא לא יכולה לדבר עם אף אחד. זאת אומרת, יכולות להיות עוד הרבה אפשרויות אחרות. זה מטופש ולא הגיוני מצידי לדמיין ישר את התסריט הכי גרוע.
אני צריכה לדבר איתה. אני לא יכולה פשוט לשבת לי כאן ולהעלות ניחושים פרועים. אני חייבת לתת לה להינות מהספק והיא צריכה לקבל הזדמנות להסביר את עצמה.
ולמרבה המזל, אני יודעת בדיוק איפה היא תהיה אחרי השעה הרביעית.
מכירים את המסעדות המפורסמות האלה, באל איי ובניו יורק, שסלבריטאים הולכים אליהן כדי שהפפראצי יצלמו אותם? טוב, אז זה תיאור די ממצה של הקפיטריה אצלינו בתיכון. בקנה מידה הרבה יותר קטן, כמובן.
זה המקום לראות ולהראות בו. אם את יוצאת עם הקפטן של נבחרת הפוטבול, פה תתמזמזי איתו בפומבי כדי שכולם יוכלו לראות. אם נפרדת ממש עכשיו מהחבר שלך, פה תתיישבי בהתרסה ליד הבחור הכי שווה בביה״ס ותפלרטטי איתו בלי בושה כדי להוכיח שכל כך התגברת על הפרידה. ובלב כל ההתרחשות... נמצא השולחן של שיין, בול במרכז. אני לא בטוחה אם המיקום נבע מהרצון של שיין להיות במרכז תשומת הלב, או מהרצון של כלל התלמידים לעקוב מקרוב אחריה ואחרי החברים שלה. משהו כמו הביצה והתרנגולת. אבל בכל מקרה, השולחן שם. באמצע הקפיטריה. זרקור מטפורי מכוון עליו בכל רגע.
לא היה לי זמן להכין ארוחת צהריים בגלל, אתם יודעים, כל העניין הפלילי, אבל אני ממילא לא ממש רעבה. אז אני עוקפת את התור לאוכל ופשוט פונה היישר לשולחן המרכזי. אני רואה ששיין כבר מתיישבת לפני שאני מגיעה.
כמו תמיד, היא מוקפת ע״י קבוצת אנשים ומדברת בהתלהבות על משהו כזה או אחר.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה להתקרב לאט אל השולחן. כשאני מתקרבת, אני מבחינה בכך שאת מקומי הקבוע מימין לשיין תופסת איזו ילדה שלא ראיתי מעולם. ומהצד השני יושבת זרה אחרת. למעשה בזמן שאני מעבירה את מבטי מפרצוף לפרצוף, אני שמה לב שהשולחן עמוס במצטרפים חדשים, שאת רובם אני אפילו לא מכירה. נכון, חלק מהכנופייה הקבועה עדיין שם, כמו ביילי ריינדולס, קריסטה גארט ובריטני הארלו (אני אוהבת לקרוא להן השלישיה הסיאמית כי הן תמיד ביחד ויש להן בדיוק אותה תספורת), אבל כל השאר חדשים לגמרי. אנשים שלא היה להם אפילו סיכוי קלוש לשבת בשולחן של שיין עד לפני שבוע.
זה פשוט לא הגיוני.
אני מחליטה שהגיע הזמן לקבל קצת תשובות. היא לא יכולה פשוט לסנן אותי, לעזוב את שיעור המתמטיקה שלנו ולהזמין חבורה של כלומניקים לשבת ליד השולחן שלנו בלי להסביר את עצמה. לא אכפת לי מי היא. אז אני צועדת מאחוריה וטופחת לה בגסות על הכתף.
היא מסתובבת, וכשהיא רואה את הפרצוף שלי, היא עוטה את אחד מחיוכי מלכת היופי הכל כך מתורגלים שלה. את החיוך הזה בטח ראיתי כבר מליון פעם. והלב שלי מנתר בחזה.
STAI LEGGENDO
Undecided
Teen Fictionבבקשה תקראו את זה! החיים שלי תלויים בזה!!!!!!!!! טוב, אולי זה קצת מלודרמטי. אבל תסלחו לי, ככה אני מרגישה כרגע. אז תקשיבו: קוראים לי ברוקלין פירס, אני בת חמש עשרה, ואני מאותגרת בקבלת החלטות. ברצינות, אני לא מצליחה לחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלתי החלטה...
