שיין קינגסלי היא מרכז היקום. העצם הבהיר והבוהק שסביבו חגים כל השאר. אם היה קורה לה משהו רע, הגלקסיה היתה פשוט קורסת אל תוך עצמה. הכל היה יוצא לגמרי משליטה וכולנו היינו פשוט מסתחררים לחלל ונבלעים בתוך חור שחור ענק.
שיין ואני חברות מאז כיתה ה׳, וחמש השנים האחרונות היו בלי ספק הכי טובות בחיים שלי. כי כששיין קינגסלי מעוניינת בחברתך, הכל פשוט משתפר. אנשים מתייחסים אלייך כמו לבת מלוכה, בנים מזמינים אותך לצאת, הזמנות למסיבות מאנשים שלא פגשת מעולם מופיעות פתאום בדואר הנכנס שלך... זאת התחושה הכי מדהימה בעולם.
אפשר לומר ששיין היא כמו המלך מידאס. כל דבר שהיא באה איתו במגע הופך לזהב. אם את בת והיא מתיידדת איתך, המקום שלך בוועדת נשף הסיום כמעט מובטח. אם אתה בן והיא מתמזמזת איתך, לא תהיה לך בעיה להשיג דייטים עד סוף חייך.
ככה זה היה מאז שאני זוכרת אותה. אפילו מאז ביה״ס היסודי. היו כאךה שפקפקו בכך שהפופולריות שלה תחזיק מעמד כשנעבור לתיכון, אבל היא הוכיחה מהר מאד לכולם שהם טעו. אפילו כשעוד היתה בכיתה ט׳, בשנה שעברה, שיין הצליחה להפוך לאחת הבנות הכי פופולריות בפרקר היי, וכבר מההתחלה התחברה לשחקן פוטבול מכיתה י״ב, ושברה לו את הלב כמה שבועות אח״כ כשזרקה אותו כמו טישו משומש. וזה רק חלק משיטת העבודה שלה. תמיד לתפוס מהם קצת מרחק. ככה את יוצרת את הרושם שתמיד רודפים אחרייך.
עכשיו היא יוצאת עם סטודנט שנה ב׳ מאוניברסיטת קולורדו בולדר. הוא חבר באחת מאחוות הסטודנטים הכי מבוקשות בקמפוס, והוא מזמין אותה כל הזמן לכל המסיבות המדהימות והנשפים הרשמיים שלהם.
אבל לא משנה עם מי היא יוצאת, שיין פשוט ממגנטת. אנשים נמשכים אליה.
זה כנראה תורשתי, כי אבא של שיין מצליח בטירוף. הוא בלי ספק האיש הכי עשיר בעיירה שלנו, ואחד מהאמידים במדינה. אני לא ממש בטוחה מה הוא עושה בדיוק- ולמען האמת אני גם לא חושבת ששיין יודעת- אבל מה שזה לא יהיה, הוא עושה את זה טוב. הוא תמיד בעיצומה של איזו ״עסקה גדולה״ שהוא לא יכול לדבר עליה. ושיין פשוט יושבת לה בכיף ונהנית מהרווחים. היא מעולם לא נאלצה לבקש פעמיים משהו שרצתה.
*************
אני מגיעה לביה״ס בדיוק בסוף השעה השלישית. המסדרונות מתמלאים מהר, ואני בדרכי לכיתת טרום אלגברה, ושמחה מאד על כך, כי זה אחד השיעורים שבו אני ושיין לומדות יחד. אני מרגישה את המבטים ננעצים בי כשאני מתקדמת במהירות. הם יודעים. כולם יודעים. ואיך לא ידעו...? לחדשות כאלה לא לוקח הרבה זמן להתפשט.
אני מתפרצת לכיתה עם השמע הצלצול, ופני נופלות כשאני רואה שהמקום הקבוע שלי שיין פנוי. אני מתגנבת אל השורה האחורית ומתיישבת ליד השולחן שלי. תחושה נוראה מתמקמת לה במעמקי בטני. משהו לא בסדר. משהו השתבש לגמרי.
הקטע הכי מוזר הוא שכשמר סימפסון (אחלה שם למורה) מקריא שמות כמו בכל יום, הוא פשוט מדלג על שיין. הוא עובר ישר מג׳ייסון קים להיידי לארסון. כאילו היא פשוט נמחקה.
אני מרגישה כמו באיזו מציאות חלופית. יקום מקביל שבו שיין קינגסלי היא כבר לא המרכז של הכל. למעשה, היא אפילו לא קיימת.
אחרי בדיקת הנוכחות, מר סימפסון פשוט מתחיל בשיעור ומקשקש בהתרגשות על משוואות ועל איך שלכל אחת מהן יש שני צדדים ושהם תמיד חייבים להתאזן. בכל מצב.
אני בקושי שמה לב אליו. המחשבות מתרוצצות לי בראש. אני מקבלת החלטה מהירה ומניפה את ידי באויר, קוטעת את מר סימפסון באמצע המשפט.
״כן, ברוקלין?״ הוא דוחק בי. ״יש לך שאלה?״
״אה, כן,״ אני מתחילה בהיסוס. ״למה לא הזכרת את שיין כשהקראת שמות?״
הוא נראה מאוכזב מכך שהשאלה שלי לא קשורה לשיעור, אבל עונה בכל זאת. ״היא עברה לשיעור שאני מלמד בשעה השישית.״
המידע הזה כמעט מפיל אותי מהכיסא. ״מה? מתי?״
מר סימפסון פולט צהלת צחוק, כאילו כל השיחה הזו נשמעת לו מגוחכת לחלוטין. ״היא באה לדבר איתי על זה הבוקר. אמרה שזה מתנגש עם שיעורי הבחירה שלה, או משהו כזה.״
התחושה הנוראה מתפשטת עכשיו לגפיים שלי, ואני מתאמצת להשאר זקופה בכסאי.
״עכשיו אפשר להמשיך לדבר על משוואות?״ הוא שואל בחיוך משועשע.
אני מהנהנת בלי להרגיש כלום, ושוקעת עוד ועוד בתוך הכסא. המחשבות צורחות בתוך ראשי.
היא כאן.
היא בסדר.
היא לא בכלא.
ואני יודעת שיש לזה רק משמעות אחת...
היא מתעלמת ממני בכוונה.
CZYTASZ
Undecided
Dla nastolatkówבבקשה תקראו את זה! החיים שלי תלויים בזה!!!!!!!!! טוב, אולי זה קצת מלודרמטי. אבל תסלחו לי, ככה אני מרגישה כרגע. אז תקשיבו: קוראים לי ברוקלין פירס, אני בת חמש עשרה, ואני מאותגרת בקבלת החלטות. ברצינות, אני לא מצליחה לחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלתי החלטה...
