מלאך אבוד

פרק עשרים-הבקתה

אני רצה מהר ככל שאני יכולה.מהר כל כך שכבר כואב לי בצלעות.
אני בולעת את הכאב והכעס שביעבע בתוכי נמוג.
כשאני מרגישה שאני עוד רגע מתעלפת אני עוצרת. מרחוק אני רואה משהו בולט בתוך היער החשוך.
כבר שעת ערב ואני כנראה אפספס את ארוחת הערב.הבטן שלי מזכירה לי שאכלתי רק קרקרים אתמול בערב ושהיא דורשת תגמול על הריצה.
אני מתעלמת והולכת ישר לעבר האובייקט הבילתי מזוהה.
כשאני הולכת עוד שש מאות מטר אני מתחילה לזהות את האובייקט.
כשאני מתקרבת ועומדת במרחק עשרים מטר אני יודעת בדיוק מה זה.
אני נעצרת ובוהה בבקתה לא ממש קטנה, בעלת שתי קומות ומרפסת שפשות נמצאת בגבול בין האגם ליער. הבקתה כולה עשויה מעץ שצבעו בהיר קצת מצבע העצים.הרעפים לעמת זאת יוצרים הסוואה בזכות צבעם,כצבע העצים מסביב. חום עדין ומחוספס.
המראה של העצים היה מחוספס כשבעצם יכלו לראות מקרוב שהעצים הוחלקו ידנית.ו-ואוו הבית עשוי עץ ויש לו '
האדמה שסביב הבקתה טופחה ועליה צמח דשא.
אני ניגשת לשבילון ורואה דמות עם הגב אלי חורשת בערוגת ירקות מטופחת וירוקה.
אני מנסה לא להרעיש ופונה לאחור. ״זה בסדר״ אומרת הדמות עם הגב אלי.״את יכולה להישאר...דיי ציפיתי שתבואי״ אמרה הדמות בעודה חורשת.
הקול של הדמות לא נשמע מוכר .אני מזהה שזה קול נשי אבל חוץ מזה אני לא מכירה אותה.
הנערה שישבה בגבה אליי נעמדה, מחתה זיעה במפרק ידה והסתובבה.אני הייתי מופתעת יותר מאשר בהלם.השיער האסוף לפקעת היה אותו שיער שחור והעיניים התכולות שהביטו בה בנחת היו אותן העיניים שבהו בה במבט ריק ביום הראשון שהגיעו למקום הזה. "הי לנה"אני אומרת בשקט.

"שלום גם לך וויאולט"היא עונה. יש לה שמץ של מבטא בריטי.מה שגורם לקולה היפה להישמע אלגנטי ומנומס.אני בוהה בה ומבינה משהו שלא טרחתי לחשוב עד עכשיו.לנה היא אחותו של ג׳ייסון.
אני שותקת יותר מדי זמן.מה שהופך למביך,ובגלל זה אני מנסה למצוא את מה שיוציא אותי מהמבוכה.
"מה זה המקום הזה?"אני שואלת לבסוף.גבותיה (המרוטות בצורה מופתית) עולות קצת והיא מחייכת 'כאילו לעצמה'. "זה הבית שלי"היא עונה בפשטות ."את ג-"רגע...אני חושבת לעצמי.בעצם ג'ייסון לא אמר שום דבר על אחות...אולי אני סתם הוזה...
"כן.אני גרה כאן"היא עונה בפשטות לשאלה שלא השלמתי. "מה את עושה ?"אני שואלת ומתקרבת אליה"אני הרגע סיימתי להדביר את העגבניות ומתכוונת להיתקלח וללכת לאכול בחדר אוכל. ואת? את לא הולכת לחדר אוכל?"
אני לא עונה.אני מניחה שלא תכננתי לאכול בכלל."אני לא ממש רעבה"אני משקרת. הבטן שלי מקרקרת במחאה לשקר.לנה מסתכלת על הבטן שלי לרגע,מה שבעיני די מטריד,ואז אומרת"הבטן שלך טוענת אחרת". אני צוחקת צחוק קצר ואז נאנחת ומושכת בכתפיי.
היא מובילה אותי לבקתה המוצלת בעצים וצנצנות על רקע האגם הקורן באור השמש השוקעת .