מלאך אבוד

פרק חמישי-שחיה מחשמלת

אני נכנסת בסערה לחדר שלי ומוציאה מהארון בגדים שלי בגדי ספורט ובגד ים מלא.
אני שומעת את אוולין ממלמלת משהו על זה שהיא שונאת את המאמן בוב ועוד יותר את השיעורים שלו מהחדר שממול.
אני מחטטת בארון שלי ושולפת מתוך הבלגן מגבת בצבע אפור מלוכלך.
אני יוצאת לרגע למרפסת שצמודה לחדר שלי.
אני משקיפה לנוף היער החשוך מעט ולאגם הגדול.
אני באמת ובתמים אוהבת את המקום הזה.
אני לא מבינה למה כולם מאמינים שהמקום הזה זוועה.
אז אולי יש כאן כמה מכורים לסמים. ואולי יש כאן מתבגרים שאלימים קצת.
אבל באמת שהמקום הזה מדהים.
יש כאן שני אגמים. גדול וקטן. בשניהם העומק הוא בערך שמונה מטרים
באגם הגטן האורך הוא שלושים מטר ובאגם הגדול, האורך הוא שני קילומטרים,מדי פעם אנחנו עורכים שם על-האש או מסיבה,ולפעמים תחרות בית ספרית.
המרחק עד האגם מהמגורים הוא בערך 2-3 קילומטרים.
יש כאן שני מגרשים, אולם סגור, בריכה מקורה ומועדון כושר.
יש כאן מרפאה שבה גם מעבירים שיעורי רפואה, וגם מרפאים אחרי תאונות. יש כאן חורש שהוא חלק מהיער שמעבר לגדר ויש כאן מעגל למדורה לכל שכבת גיל.
יש כאן ספריה וחדר אוכל שהטבחיות בו לפעמים נותנת לתלמידים אוכל נוסף בגניבה.
יש כאן קולנוע קטן שפועל בכל שבת בשש בערב ומקרין סרט שחדש עכשיו בקולנוע.
יש כאן שיעורי נהיגה, שיעורי בישול ושיעורי אומנות שמאפשרים לתלמידים להביע כישרון.
וויאולט שמעה פעם באחד השיעורים שאת המקום הזה בנו זוג הורים בשביל הבן שלהם כדי שיהיה לו כל מה שאין בפנימיה משקמת אחרת.
אבל חבל שאין הרבה אנשים שמכירים את הפנימייה הזאת באמת.
אני יוצאת מהחדר ומנסה לנעול את הדלת כשאני שומעת "היי".
אני מסתובבת מבולבלת ,כי אני לא זוכרת ממתי לאוולין יש קול גברי.
אני נעמדת מול ג'ייסון. התלמיד החדש.
"היי ג'ייסון" אני אומרת ומדגישה בטעות את העובדה שאני זוכרת את השם שלו.
"מממ... תקשיבי... אני די חדש כאן... והייתי שמח אם..." הוא מגמגם .
אני מסתכלת לרגע בעיניו ורואה הבזק בעיניו הכחולות והמדהימות.
"כן" אני אומרת אפילו בלי לחשוב על מה אני עניתי כן.
ואז מוסיפה כשאני באמת מבינה מה הוא שאל "אני יכולה לעשות לך סיור כאן".
הוא מחייך. החיוך שלו מדבק וגם אני מחייכת.
כבר הרבה זמן לא חייכתי חיוך אמיתי.
אולי כבר חודש.
אני נזכרת בשיר אחד של הזמרת הלא כל כך ידועה דיאנה גולבי-אושר
שבו היא שרה

״שמעתי שלשתוק זו הצעקה החדשה
שמעתי שלאושר אין עיניים ,
הוא פשוט בא אליי אתמול בלילה,
חיבק אותי חזק,
אולי חזק מידי

שמעתי את הרוח נושבת בחלון
שמעתי את הגשם
כבר לא שומעים אותו היום אני כמעט בסדר,
לא בכיתי כמה שנים,
אולי כמה ימים

הלוואי וידענו
הלוואי ושמענו
איפה יש עוד אחד כזה כמונו בעולם
הלוואי וידענו
הלוואי ושמענו
כי הוא שומע את הכל

שמעתי שלישון זו
כבר מזמן לא התרופה
שמעתי שלאושר אין עיניים,
הוא פשוט בא
אליי אתמול בלילה,
אמר שהוא עוזב רחוק
למישהי שכואב לא פחות ממני״

אני נזכרת מתוך השיר הזה דווקא במשפט ׳כבר לא בכיתי כמה שנים,אולי כמה ימים.׳
ומאמינה לשיר ולזה שאושר פשוט בא.
הוא מנפנף לשלום והולך משם.
״אה הם ״ נשמע מאחורי באותו הקול בפעם השניה .
אוולין עומדת מאחורי ומשלבת ידיים. שמעתי שמישהי עוד בבוקר הייתה מאוהבת מעל הראש באדוארד קריטוול ״ היא אומרת
״ושלא תעזי להגיד שזה העיניים שלו!״ היא אומרת ומחייכת חיוך מרושע.
״זה... אני לא יכולה להסביר״ אני נאנחת .
אוולין מוציא לעברו לשון כמו ילדה קטנה ודוחקת בי ללכת לכיוון הנגדי .״היום את עוזרת לי לחשמל את אמה !״ היא אומרת בעודה דוחקת בי למהר.

אנחנו עוברות את המגרש ואוולין צועקת ״לעולם לא נפסיד״
וכולם שואגים אחריה את הסיסמה בכדורסל של הפנימייה שלנו .
אני מחייכת ונזכרת בזה שהטורניר כדורסל יתקיים בעוד יומיים נגד תיכון הוטורן שבעיירה הסמוכה.
אני מדמיינת איך יגיבו התלמידים מתיכון הוטורן למראה בנים ובנות שיורדים עם צמידים חשמליים על הרגל, בעלי תלבושות שחורות - סגולות הכהות ויוצאים מאוטובוס ממוגן בליווי של שמונה שומרים.
חיוך עובר על שפתי ואני בולמת אותו מלצאת.
אני רצה למלתחות דרך האולם שצמוד לבריכה המקורה ומחליפה את הבגדים לבגד ים מלא בצבע בורדו-דם.
יש רק שלושה בגדי ים רגילים. שניים בצבע שחור שיש לאמה ולרייצ׳ל שנחשבות למייוחסות במקום הזה רק בגלל שהמשפחות שלהן מוצלחות יותר משל שאר התלמידים שכאן.
ובגד ים אחד בצבע לבן, שהיה למנדה שגילתה שיש לה אלרגיה לכלור.
אוולין יוצאת מהמלתחות בבגד ים בצבע חרדל מגעיל ומוציאה לשון בגועל כשהי רואה את עצמה במראה המלוכלכת.
המאמן בוב קורא לכולם לרחבת ההזנקה של הבריכה.
״תקשיבו טוב, פרחחים עלובים שחטאיהם הובילו אתכם לכאן.
יש לכם היום משימת שחיה של שלושים סיבובי הלוך - חזור.״ הוא רוטן ״כך שכדאי מאוד להזדרז, כי מי שמגיע לקו אחרון... מנקה את השרותים״
המאמן בוב מחייך חיוך מרושע.
״אמרתי לך שהיום ראיתי אותו מחייך ברשעות ואומר שיש לו תוכנית להתעלל בנו.״ אוולין מחייכת מרוצה מעצמה.
אני קופצת ושוחה. בזמן שנראה נצח אני נזכרת בשחיה שלי בתעלות וונציה עם אחי המאומץ פרננדו לפני מאה שנים בערך.
כשאני מסיימת, אני יוצאת מהבריזה ,ספוגה ומתושתשת מהכלורופיל.
יד מושיטה לעברי מגבת.
אני מחייכת ולוקחת אותה.
כשאני מרימה מבט אני רואה את ג׳ייסון.
אני צווחת בבהלה ונופלת למים.
כשאני יוצאת בשנית מהמים, כולם שואגים מצחוק.
אני רואה את אמה עומדת מעליי ואומרת״ מה קרה? את מפחדת מבנים? חשבתי שטומבוי אלימה כמוך לא תדע פחד״.
הקול שלה נשמע גבוהה בכמה אוקטבות יותר מהרגיל.
אני מתעצבנת ובועטת לה בצלעות.
ואז, בגלל ההשפלה אני תוקעת לה מרפק בלסת ומעיפה אותה למים בתנועה סיבובית של היד.
אני רואה את אוולין צוחקת ביחד עם כולם. כאב קצר מפלח את החזה שלי. אני ניגשת אליה ומעיפה אותה למים .
היא נראת מופתעת יותר מאשר נעלבת.
אני מרגישה בזרם חשמלי במשתק את כל העצבים שלי בזמן שרייצ׳ל מעיפה אותי למים.
אני צפה מעל המים ומאבדת הכרה.