מלאך אבוד

פרק שנים עשר- הכל תירוצים

אני יורדת מהאופנוע ומשליכה את הקסדה שלי לעבר ג׳ייסון.
הוא מועד לאחור מהקסדה ומחייך.
אני לא מבינה איך הוא מסוגל לחייך לעברי בכלל. הרי לפני רגע שמע את איך שהרגתי בן אדם בטעות.
״כל בן אדם נורמלי היה מפחד ממני כרגע״ אני אומרת והוא צוחק.
הוא זורק לעברי את הקסדה לי.
אני תופסת אותה ושמה מתחת לזרועי .
הוא תופס בידי ומשלב בה את ידו. אני טיפה נרתעת.
מעולם לא החזקתי יד לבן באופן ישיר שכזה. לפחות לא בגלגול הזה.
אני נרגעת לבסוף ואוחזת בידו.
הוא מושך אותי לעברו ומחבק אותי ביד אחת.
אני מצחקקת מדגדגת אותו בבטן כדי שיצחק איתי .--
אני עוצרת. וואו.יש לו מסות של שרירים."ואוו" אני אומרת בהלם ומרחיקה את היד שלי.
"מה קרה?" הוא שואל, מופתע שעצרתי לדגדג.
״אתה...״ הוא מוריד מבט. הוא מחייך נבוך ואומר ״אההה... זה...״.
אני בוהה בו.
״אני מתאמן...״ הוא מתרץ לי.
ולמרות שהתירוץ נשמע אמין, יש לי ספקות. הוא מקפל את שרווליו ועושה כך שהשריר מובלט בזרועו.
״עכשיו אתה סתם שוויצר״ אני אומרת ומדגדגת אותו. שנינו צוחקים.
עכשיו אני שמה לב איפה אנחנו ועוצרת.
״אין מצב שאתה הבאת אותי לכאן כשאני לבושה ככה!״ אני אומרת בהלם.
״למה? את נראית נפלאה״ הוא אומר.הוא גורם לי לחייך ועדיין...״איך ניכנס אם לא קבענו מקום!?״ אני אומרת
״מי אמר שלא קבענו...״ אומר ג׳ייסון ומחייך חיוך ערמומי.
פאק.אני מתה על החיוך רומז הצרות הזה. אני מקפצת בשמחה ואומרת ״קבעת לנו מקום!?!?״.
הוא מחייך ונכנס למסעדה המפורסמת ׳לה רה גוטן׳. ואני אחריו.
מלצר בוהה בנו כאילו אנחנו לא שייכים לכאן. מה שבאמת נכון. ומוביל אותנו לשולחן צדדי רחוק משאר הסועדים נועצי המבט.
אני מסתכלת על השעון. 21:48.
אני מחייכת לעצמי ומצפה לראות את מנדי הסוערת צווחת עלי כמו כלבת ציאואה מרוגזת.
״למה את מחייכת?״ שואל אותי ג׳ייסון ומחליק את הכיסא לאחור כדי שאוכל לשבת.
״תפסיק להיות הילד הרע וג׳נטלמן באותו זמן ואז אני אספר״ אני אומרת.
אני מתיישבת כשלפתע הכיסא נמשך הלאה ממני. אני מחליקה ונופלת בהפתעה. אני מודה לכך שאיש מהסועדים לא ראה את הנערה הפריקית נופלת מהכיסא.
טוב... לפחות הוא הפסיק להיות ג׳נטלמן.
״אני מחייכת כי אני מצפה לראות את מנדי הסוערת צווחת עלי ועל חודר האחריות שבמעשה בריחה שלי״ אני אומרת ,משפשפת את ישבני ומתיישבת על הכיסא.
המלצר מגיש לנו ללא שאלתנו אוכל לשולחן.
״הזמנת מראש ?!״ אני אומרת, מעוצבנת מכך שלא שאל מה ארצה.
״גם שילמתי מראש, כדי שלא תתקמצני ולא תאכלי כלום״ הוא אומר, ומבהיר את הנקודה של היקר.
אני מסתכלת על המלצר שאוחז בשתי ידיות הכסף של המכסים המכסים את האוכל, מחכה לאישור להציג את המנה ברוב תפארתה.
אבל כשאני מהנהנת אני מבינה שהמלצר מתעלם מתגובתי ומחכה להנהונו של ג׳ייסון.
אני נפגעת קצת אבל אז מדחיקה את הרגש בהפתעה.
על המגש נח סלט מוכר ואהוב ולצידו, סוג הדג האהוב עלי. דג אמנון עם שום וסלט סוויצ׳ה.
חייכתי מאוזן לאוזן.
"רגע... אתה ריגלת אחרי???" אני זועמת.
"לא... בשביל זה יש חברות מרושעות שמספרות את כל הסודות למאהבים" הוא אומר.
"אני ארצח את אוולין" אני ממלמלת וברשימות ,אוחזת בסכין ובמזלג ומתחילה לאכול את המאכל האהוב עלי.
הוא חייך ואכל גם את אותה המנה. כשסיים, המלצר ניגש אלינו והחליף את המנה הראשונה בעיקרית.
"סטייק אנטריקוט לא היה רשום ביומן הסודי שלי כמאכל אהוב" אני מציינת.
"אני יודע שסלט עם עגבניות שרי זה בחירה נוראית לדייט, ועדיין... אשמח שתכירי גם את האוכל שאני אוהב" הוא אמר ושנינו אכלנו, צוחקים על אוולין ועל הפנמיה. ועל דברים נוספים שלא עניינו אף אחד אחר.
כשפינו את המנה שאלתי מה הקינוח, אם יש בכלל.
"תחכי בסבלנות " אמר וזמזם שיר של nickelback .
המלצר האדיש הגיש את הקינוח והסתלק במהירות.
פתחתי את המגש ולא האמנתי למראה עיני. על הצלחת היה כתוב עם סירופ שוקולד
'תלכי איתי לנשף?'...

..............................................................
כן כן, לוקח לי הרבה זמן להעלות, אבל אני משתדלת אז.... לא ללחוץ!!!!