מלאך אבוד

פרק ראשון- ויאולט

ויאולט סובבה טבעת על האצבע שלה. היא תמיד הייתה משחקת בטבעות כשהייתה עצבנית. היא שמעה קול מודיע את שמה, היא ניגשה לקופה ולקחה את כוס הקפה שלה. היא לא הבינה איך אפשר לאיית את שמה לא נכון, אבל בית קפה נוסף הצליח לעשות את זה.
זו הייתה כוס הקפה החמישית שלה היום, הראשונה שקנתה ולא הכינה, ובכל זאת, כמויות הקפאין שזרמו לה בדם היו הרבה מעבר למומלץ. היא לא רצתה להירדם, לפחות לא בשעתיים הקרובות, לצרות שהשעה הייתה כבר אחת עשרה בערב. 
בית הקפה שיצאה ממנו היה ריק למדי, וחוץ מזוג דביק וסטודנטית שנעצה את מבטה במסך המחשב לא היה בפנים איש.
לויאולט לא היה כוח לחזור לפנימייה, אבל היא ידעה שבקרוב יערכו ספירת חדרים ואם לא תהיה בחדרה יענישו אותה פעם נוספת ולא היה לה שום רצון לכך. היא סיימה את העניינים שלה בעיירה, שמה את המכתבים בתיבת הדואר והפקידה את הכסף מהעבודה האחרונה שלה באשנב הצ'קים של הבנק. מחר בנקאית משועממת תפתח את המגירה ותגלה שיש מי בעיירה שעדיין משתמש במגירה הזאת ותפקיד את הצ'ק לחשבון בנק הפיקטיבי של ויאולט.
היא התיישבה על האופנוע שלה ולגמה מהקפה. כבר תקופה שחלומות מוזרים טרדו אותה. הפריעו לה והתערבבו עם היום יום, ולכן נמנעה משינה ככל יכולתה. הייתה מנסה לישון שעתים שלוש בלילה ולהתעורר.
משהו בחוויה שלה גרם לה להרגיש בלתי מנוצחת כל הנעורים, ועכשיו, ברגע קטן בו הביטה בכוכבים עם כוס קפה ביד, היא הרגישה כאילו השריון הבלתי מנוצח שלה נסדק. אולי זה היה קשור לחלומות שלה, אבל היא כבר לא רצתה לחשוב על זה.
משהו במחשבה על היותה בלתי מנוצחת הרגיע אותה, וגרם לה לחייך צל של חיוך.
ויאולט סיימה את כוס הקפה, זרקה לפח שליידה ושמה קסדה על הראש. טרטור אחד, שני טרטורים, והמנוע התעורר לחיים. היא רכסה את הרוכסן של מעיל העור השחור שלה, לבשה קפפות להגן על הידיים מרוח של תחילת סתיו והתחילה בנסיעה, בדרכה למקום שהחופש בו לא קיים.