הם שכבו שם... ארבע מיטות בחדר לבן וצפוף על פי הבקשה המפורשת של שאר האנשים שישבו בחדר ומחוצה לו וחיכו... במשך שבועיים, הם רק חיכו. זה היה מבעית, במשך שבועיים שבהם ארבעת הנערים שחוו כל כך הרבה, היו רדומים עם מסכת חמצן על אפיהם ועל פיהם, נאמג'ון וג'ין פשוט ישבו על שני כיסאות מול ארבעת המיטות של בית החולים ובהו בהם, מחכים... מחכים שהם יפקחו את העיניים שלהם ויהיו בריאים ושלמים.
מחוץ לחדר ישבו שני השוטרים המודאגים והעייפים שחיכו לילדיהם שיתאוששו ויתעוררו, הם ישבו שם... על ספסלי בית החולים בקור המקפיא מהמזגן שפעל בכל המסדרונות. אביו של ג'ימין דיבר עם אשתו בטלפון, הוא עדכן אותה לגבי מצבו של ג'ימין הרדום, במשך שבועיים זה כל מה שעשה, דאג לבנו. השוטר היון דה... היה נראה כאילו הוא בעולם משל עצמו, כאילו הוא סגור ונעול בתוך בועה שלא יכל לצאת ממנה. הדאגה זרמה בכל גופו, כבר שבועיים שהוא לא ידע מה יעלה בגורל בנו, אותו אחד שהוא ניסה לשמור ולהגן עליו מאז מות בנו השני שהיה קטן מיונגי בכמה שנים. הוא הרגיש שנכשל ולא קיים את הבטחתו שהבטיח לעצמו ברגע שבנו מת, הוא נשבע שהוא לא יתן לזה לקרות שוב, הוא ניסה לעשות כל דבר אפשרי כדי להגן על יונגי בכל מחיר אך עכשיו... הוא הרגיש את הכישלון צוחק מול פרצופו.
הוא הרים את ראשו כאשר הרגיש כף יד חמימה על כתפו, זה היה הוסוק שהחזיק בידו כוס קפה שאותה הושיט לשוטר כאשר הביט בו; "אני חושב שאתה צריך את זה," הבחור עם השיער הכתום אמר בקול חלש לאחר שליטף את כתפו של השוטר המיואש שמיד הודה לו על כך, הצעיר חייך אל השוטר המבוגר חיוך קטן, היה נראה כאילו הוא מנסה לומר שהכל יהיה בסדר אך ללא מילים.
השבועיים שחלפו לא היו קלים לאף אחד מהם, היום של הפיצוץ עדיין חקוק בזיכרונם, הזיכרון של ארבעת הבנים עפים לאחור ומובלים אל תוך האמבולנס לאחר מכן עוד לא התיישן. הם זוכרים את היום בו טאהיונג כמעט מת מפצעיו אך ברגע האחרון הצליחו להציל אותו, הם זוכרים את היום בו נכנסו אל החדר של הארבעה בפעם הראשונה; גופם היה מלא בפצעים וכוויות בגלל הפצצה, זה היה נס שהם נשארו בחיים אחריה. באותו היום... הם היו מרוסקים, איש לא ידע מה יעלה בגורלם של הארבעה, לא היה ידוע אם יתעוררו בכל רגע, או שאפילו לא יתעוררו בכלל. הדאגה הזאת כבר שבועיים מלווה אותם ולא עוזבת אותם לרגע, התחושה הרעה בבטנם התחתונה התחזקה מיום ליום, הם התייאשו אך קיוו שהארבעה לא יעשו זאת, הם קיוו שישארו חזקים.
בעוד שראשו של ג'ין נח על כתפו של אהובו שליטף את שיערו הרך בעדינות, עיניו קלטו את ידו של ג'ונגקוק זזה. הוא לא היה בטוח אם זה באמת מה שראה, או שדמיין אך הוא מיד התרומם במהירות וניגש אל מיטתו של הצעיר שעיניו היו עצומות, מעידות על כך שהוא עדיין נמצא בשינה עמוקה. ג'ין הבין שאולי דמיין זאת, הוא כבר כל כך רצה שהארבעה יתעוררו בעודם בריאים ושלמים, הזמן שעבר רק גרם לו להתייאש ולחשוב שהיום הזה לא יגיע לעולם, הוא הביט באהובו בתסכול לאחר שהצעיר לא הראה סימן שהוא עומד להתעורר; "הייתי בטוח שראיתי את היד שלו זזה לפני כמה שניות..." הבוגר אמר בייאוש והשפיל את ראשו, הוא לא רצה לדמיין את זה, הוא רצה שזה מה שבאמת יקרה. הוא נאנח וסרק את גופו המכוסה של הצעיר, עיניו נתקעו על ידיו כאשר אצבעותיו זזו בשנית. ג'ין שפשף את עיניו כדי להוכיח לעצמו שהוא לא מדמיין זאת, עיניו נפערו כאשר ראה את עיניו של הצעיר מתכווצות ונפקחות לאט לאט.
YOU ARE READING
Criminal ↬ YoonMin
Fanfictionפארק ג'ימין, הוא היה בן של שוטר בעל מעמד. בדרך כלל הוא היה ילד למופת, הוא היה חכם ומוכשר, הוא היה בן מושלם... הוא היה הוא. אך בתור בן של שוטר החיים מצפים ממך ליותר, החיים מאוכזבים ממך ברגע שאתה הולך נגד כל מה שאביך מאמין בו ופועל למענו. פארק ג'ימין...
