שלושים ושבעה דברים שלמדתי בדרך הקשה

בית

"אז זהו? נפרדתם סופית?" אמא שלי שאלה אותי בוקר למחרת ולא הסתירה את השמחה בקולה. תקעתי בה מבט מאשים והיא רק חייכה חיוך זחוח לעומתי.
"את יודעת שלא אהבתי אותו" היא נאנחה. "תמיד אמרתי שהא השפעה רעה" היא הוסיפה לאחר כמה שניות.
"כן אמא אני יודעת, אמרת לי את זה מאה פעם" רטנתי ועברתי להתמקד באחי הקטן, שהיה עסוק בניסיון נואש ללכוד שאריות ריבת תות שנדבקו בעקשות על תחתית הצנצנת.
"תביא לי" צחקתי ברוך והושטתי את ידי לצנצנת. בחוסר רצון מובהק הוא הושיט לי את הסכין וצנצנת הריבה, ובין רגע על הטוסט שלו נח גוש ריבה אדומה.
"הנה, לא כל כך קשה נכון?" שאלתי אותו בהתגרות.
"אוף, זה בכלל לא הוגן!" הוא אמר בתסכול.
"החיים לא הוגנים" אמרתי בנימה מתנשאת והוא הוציא לעברי לשון.
"תפסיקו לריב" אמא שלי אמרה מבלי להרים את מבטה מן העיתון שהחלה לקרוא.
"לא רבנו" התגוננתי ונגסתי מהטוסט של רון.
"די" הוא אמר ומיהרתי לברוח למעלה לפני שאקבל נזיפה מאימי.

ליסה: 'למה לא סיפרת לנו שנפרדת מסול??!'
ונסה:' וואי כע'
רובי: 'רציני מה קרה?! חשבתי שהכל בסדר בינכם לא?'
שטף ההודעות הציף אותי ברגע שפתחתי את הפלאפון.
'די נוווו! אני נפרדתי מסול וזהו' כתבתי בעצבנות והתעצבנתי אפילו יותר כשונסה כתבה ש'זה כל כך לא בסדר שעשית את זה, זה ממש שבר לו תלב'
"כן ממש, הלב שלו נראה די שלם כשהוא הזדיין על יבש עם הזונה שהייתה שם" מלמלתי בכעס, זרקתי את הפלאפון על המיטה ונשכבתי סמוך לו. דפיקה נשמע בדלת ומייסון עמד בפתח.
"מייס!" קראתי בקול ורצתי לחבק את אחי התאום.
"זה רק אני או שאתה נראה פחות דיכי מבדרך כלל?" שאלתי בחיוך וחיבקתי אותו שוב. הוא צחק צחוק עמוק והוביל אותי למיטה.
"מה קורה?" הוא שאל אותי.
"ממש סבבה האמת" אמרתי בכנות וחייכתי.
"כן? איך הפנימייה?"
"מדהימה! הילדים נחמדים מאוד והבניין עצמו מגניב לגמרי" אמרתי בהתלהבות. לאחר כמה שאלות על בית הספר מצידו של מייסון ותשובות נלהבות למדי מצידי, מייסון ואני שכבנו זה לצד זה על המיטה, אוחזים ידיים ומחייכים לאוויר.
"למה אתה שואל כל כך הרבה על הפנימייה?" שאלתי.
"טוב, זאת... זאת אמורה להיות הפתעה על שלא תעזי לספר על זה לאמא! בקיצור, אני... אני כנראה אלמד בבית הספר מחג המולד" הוא אמר.
"אתה רציני?" שאלתי אותו והוא הנהן.
"וואו זה יהיה כל כך כיף! אתה תאהב את הבית ספר! והילדים, הכי נחמדים שפגשתי" אמרתי בחיוך רחב. הוא חייך אליי חיוך קלוש וחיבקתי אותו שוב.

היום עבר מהר. מהר מדי. כעבור תשע שעות שהרגישו כמו חצי שעה, עמדתי שוב בשדה התעופה, מנופפת למשפחתי לשלום. הפעם הכרטיס שלי היה במחלקה הראשונה וברמנדו טס במטוס פרטי.
התיישבתי במטוס בנוחות ובדקתי את הפלאפון בפעם האחרונה. הוא שוב התמלא הודעות שנזפו בי על הפרידה מסול.
"סליחה, אבקש ממך לכבות את הפלאפון למהלך ההמראה" דיילת נמוכה אמרה לי בנימוס.
"בשמחה" חייכתי וכיביתי את הפלאפון.

וכך הנה עוד דבר שלמדתי בדרך הקשה:
אם אי פעם תצטרכו לנסוע לפנימייה בשוויץ, אל תשכחו לוודא כי נפרדתם מהחבר קודם.

*************************************
אני יודעת שזה פרק קצר אבל הייתי חייבת ללכת לישון. אז אני אכן הולכת לישון, אני מקווה שאהבתן את הפרק למרות שהוא קצר ושום דבר מיוחד לא קורה בו. שבוע הבא יש לי טיול שנתי ביום רביעי לכן לא אעלה ברביעי פרק...
אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה ארוך כי הוא כולל גם את הנשף וגם את ההכנות הסופיות אליו! אז נתראה (אני מניחה)