שלושים ושבעה דברים שלמדתי בדרך הקשה

יומיים לליל כל קדושים

'מה חשבת לעצמך כשנישקת את לואיס?!'
חשבתי בכעס כשקמתי בבוקר, לאחר לילה כמעט חסר שינה. כל הלילה חשבתי מה יקרה כשאחזור הביתה, מה אגיד לסול.
'אלוהים ישמור יש לך חבר' התעצבנתי וטמנטי את פניי בכפות ידיי. דפיקה נשמעה על דלת השירותים שלי וצעקתי לג'ו להיכנס.
"מה קרה לך?" היא שאלה במבט מוטרד ובהתה בעיניי העייפות ובשיערי הפרוע.
"אח שלך" השבתי במלמול עייף והתחלתי להתהלך ברחבי החדר.
"כן. לואיס.... מה איתו?"
"אוף" צעקתי לחדר הריק והבטתי בשעון. השעה הייתה שבע וחצי, רבע שעה לארוחת הבוקר.
"שיט" צעקתי ומיהרתי לעבר הארון שלי, מתחילה לשלוף ממנו אינספור בגדים.
"את בבירור לא במצב לזה" ג'ו אמרה והלכה לעברי. היא תפסה בידי, מרחיקה אותי מהארון, והחלה לזמזם לעצמה בעודה בוחרת בטעם רב בגדים מן הארון. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל כעבור עשר דקות עמדתי מול הראי לבושה בשמלת בורדו ארוכת שרוולים, סנדלים חומים מסוגננים, שערי מסודר ועיניי מאופרות מספיק כדי להסתיר את השקיות שמתחתיהן.
"תודה" מלמלתי לעברה של ג'ו והחנקתי פיהוק.
"כרגע מותק, זה התפקיד שלי" היא אמרה ומיהרנו לרדת לארוחת הבוקר.
"תקשיבו יש לנו רק משהו אחד חסר לתחפושות- השיער" ג'ים אמר בשקט בארוחת הבוקר. הנהנתי קלות להסכמה אבל כל מה שחשבתי עליו היה לואיס. הוא לא הגיע לארוחת הבוקר, ותהיתי בעצבנות מסוימת אם זה בגללי. לפתע דלתות חדר האוכל נפתחו וכל הדיבורים פסקו. הפניתי את ראשי לראות מי בפתח החדר וראיתי את לואיס. כל המבטים הופנו אליו וראיתי שהוא מתכווץ בעצבנות תחת מבטיהם הכועסים של צוות המורים. שיערו, שבדרך כלל היה מעוצב בפוני מסודר היה מבולגן ונראה היה כי התלבש ברישול. קייטי ניגשה לדבר איתו וכולם למעט שני שולחנות חזרו לאכול בנחת. אני וחבריי הבטנו בלואיס הלחוץ ובקייטי, שנראתה כעת חמורת סבר וכעוסה. הבטתי למרכז החדר וראיתי שגם השולחן של ברמנדו והזולות מלחשש וקולות צחוק קטנים עלו מתוך חבורת הבנות. גלגלתי עיניים וכשחזרתי להביט על לואיס ראיתי שהוא סיים את השיחה ועבר ללכת לשולחננו בראש מורכן. כשהוא התקרב ראיתי כמה עיניו עייפות וכמה בגדיו מקומטים ונחים על גופו ברישול.
"מה קרה לך?" ג'ים שאל אותו בגיחוך אבל הבחנתי בשמץ של דאגה בקולו. לואיס הביט לרגע עליי וכשמבטינו הצטלבו הוא הסיט את עיניו מיד לג'ים.
"סתם... לילה קשה" הוא מלמל. ג'ו תקעה בי מבט ונהמתי נהמת אזהרה שקטה, שלא תעז לפתוח את הפה. היא משכה בכתיפיה וחזרה להתמקד באוכל שלה ובצלחתה של רייצ'ל, שהכילה פלח קלמנטינה אחד.
שאר הארוחה עברה בדממה, ג'ו כל הזמן העבירה את מבטה ביני, לבין לואיס, לבין רייצ'ל, כאילו כבר מרוב בלבול לא יודעת לאן להסתכל. כשהאולם התחיל להתרוקן הודעתי שאני עולה להתארגן וכעבור חמש דקות ישבתי על המיטה בחדרי, לבושה במדי בית הספר, רצועת התיק שמוטה בידי.
"ג'ין"קולה של ג'ו בקע מבעת לדלת השירותים. "ג'ין יש לנו שיעור היסטוריה ואת לא רוצה לאחר למיס ויולה" ג'ו אמרה ופתחה את דלת השירותים.
"את נראית יותר נורא מהיום בבוקר" היא אמרה במבט מבוהל וניגשה אליי עם התיק על כתפה.
"תודה" מלמלתי.
"ג'ין את בטוחה שאת מרגישה טוב?" היא שאלה בדאגה והצמידה את גב כף ידה על מצחי. "אני חושבת שיש לך חום" היא הוסיפה בטון דואג. נענעתי בראשי נמרצות ונשמתי נשימה ארוכה כדי לעצור את גל הבחילה שעלה בי. שפתיה של ג'ו זזו במהירות אבל לא שמעתי אותה. כל מה שיכולתי להתרכז בו הייתה העובדה שעוד יומיים אחזור הביתה ו-
"ג'ין, תתרכזי" ג'ו צעקה עליי והקישה באצבעותיה.
"אמרתי שאני חושבת שכדאי שתלכי למרפאה..."
"אני אמרתי לך כבר, הכל בסדר" מלמלתי, קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר, ג'ו ממהרת אחריי.