דלעות, תחפושות, אימה, מסיבות וסקנדלים- ככה אפשר לתאר את ליל כל הקדושים. ילדים רועדים מסיפורי אימה, נערים ונערות מחופשים באופן הכי שערורייתי, רוקדים עד הבוקר ונהנים מסיפורי חג מזויעים. ללא ספק, ליל כל הקדושים הוא החג האהוב על כולם אחרי חג המולד.
כל התלמידים שלא גרו בשוויץ התאספו באולם הכניסה של בית הספר, מזוודה ותיק בידיהם. ישבתי על המדרגות הצדדיות, מחכה בשיעמום לג'ו ולרייצ'ל.
"את יושבת לבדך, צריכה מישהו שיחמם אותך?" שמעתי קול מוכר והסתובבתי בכעס לברמנדו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בתוקפנות.
"כלום, רק רציתי לדעת אם את צריכה מישהו שיחמם אותך" הוא אמר בקול מתגרה.
"לא תודה, יש לי חבר" אמרתי במתיקות מזויפת והפניתי את פניי לצד השני של האולם, למקום ממנו רייצ'ל וג'ו היו אמורות לבוא.
"אם יש לך חבר למה את בוגדת בו?" ברמנדו שאל.
"סליחה?" שאלתי וניסיתי להסתיר את הבהלה בקולי.
"שאלתי, למה את בוגדת בו" ברמנדו כעת לחש באוזני והבחנתי שהוא יושב קרוב אל גופי משחשבתי.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" קולי רעד כשאמרתי את המשפט הזה.
"הו לא את יודעת בדיוק על מה אני מדבר נכון? את ולואיס... אפילו אידיוט יכול להבין שיש בינכם משהו" הוא אמר בהתגרות והרגשתי את שפתיו על אוזני, לוחשות את המילים בהנאה גלויה.
"אין בינינו כלום" אמרתי והזזתי את ראשי הרחק מברמנדו.
"שינינו יודעים שזה לא נכון" הוא אמר הפעם בקול רגיל אבל שוב התקרב אליי.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר"
"אני כן. אני יודע זאת טוב מאוד בדיוק כמו שאני יודע שאת כאן על תנאי" הוא הפעם לחש את זה, אבל הבחנתי שהוא עושה זאת מתוך דאגה שמישהו ישמע, ולא מתוך התגרות.
"על איזה תנאי? על זה ששתיתי. כולם שותים, גם אתה" אמרתי במשיכת כתפיים אבל ליבי דפק במהירות.
"אה נכון, את לא יודעת מה קרה. טוב, אשאיר את זה כך, אם זה מה שהם רוצים"
"מי זה הם? למה אני היחידה שלא יודעת כלום?" רטנתי בעצבנות וברמנדו חייך.
"את תראי... יום אחד" הוא אמר ובמילים אלה עזב אותי לבדי על המדרגות, השאיר אותי עם המחשבות על אותו לילה ששינה את חיי. לילה שמשהו נורא קרה בו, ואני לא זוכרת.
הטיסה המריאה בשתיים עשרה בבוקר בדיוק. ללא איחורים, ללא הקדמות, בזמן המושלם בו היא הייתה אמורה לצאת. הטיסה לאנגליה עליה עלו רייצ'ל, ג'ו ולואיס יצאה לפני חצי שעה והשאירה אותי שוב לבד, עם אלפי המחשבות שטרדו את מנוחתי.
"קריאה אחרונה לטיסת 699 לפלורידה" שמעתי קול נשי מהמטוס. כעשרה אנשים נכנסו כעבור כמה דקות והמראנו.
מטוסים... דבר מעניין אם תשאלו אותי. תמיד ניסיתי להבין איך הם פועלים אבל תמיד בחוסר הצלחה.
"תרצי לשתות משהו?" דיילת העירה אותי מהרהורי.
"סודה בבקשה" מלמלתי והיא מזגה לי את המשקה התוסס לתוך כוס פלסטיק. הבטתי מסביבי; הכרטיס שלי לא היה במחלקה הראשונה כמו בדרך כלל אז נאלצתי להסתפק במחלקת התיירים. ישבתי ליד המעבר, מימיני היה כיסא פנוי וליד החלון ישב בחור צעיר בעל עור שזוף ושיער שחרחר שנמנם בשלווה והשעין את ראשו על זגוגית החלון.
"נראה שהגורל לא עוזב אותנו לרגע הא?" שמעתי את קולו החלק בפעם השנייה באותו יום והרמתי מבט לברמנדו.
"מה. לעזאזל. אתה עושה כאן?" שאלתי וניסיתי לשמור על קולי רגוע.
"ההורים שלי בחופשה בפלורידה"
"לך או שאני אכה אותך" הזהרתי אותו.
"אני חושב שזה רק יוציא לך שם יותר רע משכבר יש לך" הוא חייך והביט בי בשעשוע.
"למה אתה מתכוון?"
"את עוד תראי"
"טוב אז ההורים שלך בחופשה, אתה לא אמור להיות במחלקה ראשונה או משהו?" שאלתי בעוקצנות בתקווה שהוא ילך.
"הייתי אמור, אבל ראיתי אישה זקנה שנראתה ענייה למדי אז החלפנו מושבים"
"וואו, אתה ממש שופע טוב לב" אמרתי במרירות.
"בכל מקרה, אם זה לא מפריע לך, אתה יכול לבבקשה ללכת?" שאלתי אותו.
"כמובן אבל יש רק בעיה אחת"
"מה?"
"את יושבת במקום שלי"-שתיקה.
"הו לא. אתה לא יושב כאן" אמרתי בהדגשה והמרירות בלטה בקולי.
"איפה עוד את רוצה שאני אשב?"
"לא יודעת, מצידי בשירותים" ירקתי לעברו.
"זה לא רלוונטי"
נאנחתי בכעס וקמתי ממקומי.
"אתה לא זז" הזהרתי את ברמנדו כשראיתי שהוא בא להתיישב.
"סליחה? אני יכולה להחליף מקום עם אחד הנוסעים?" שאלתי דיילת שעמדה בקרבת מקום.
"חוששני שלא, המקומות כבר מסומנים ויהיו לנו אחרי זה בעיות עם התשלומים ועם הארוחות" היא אמרה לי בשקט והנהנתי בצער.
"את רואה? הגורל רוצה אותנו ביחד" ברמנדו אמר כשחזרתי למקומי.
"אל תתחיל" הזהרתי אותו. הוא שתק ונתן לי להיכנס למושב האמצעי.
"את יודעת מה הבעיה איתך?" הוא שאל כששנינו היינו ישובים.
"מה?" שאלתי בעוקצנות.
"את יותר מדי שלילית"
"הו אני שלילית... נראה לי שנכון לומר את ההפוך" אמרתי ברוגז.
"לא לא" ברמנדו מלמל. "חשבת כבר מה תגידי לסול?" הוא שאל לפתע וגרם לי לשאוף אוויר בפתאומיות.
"איך אתה יודע על סול?"
"אני יודע הרבה דברים" הוא פסל את שאלתי.
"אז... מה תעשי איתו?"
"כלום" מלמלתי.
"לא את לא, את תיפרדי ממנו" הוא אמר ושתקתי.
"למה זה כל כך משנה לך?" שאלתי לבסוף.
"אני לא יודע" הוא ענה וראיתי על פניו שהוא אמר את האמת.
YOU ARE READING
שלושים ושבעה דברים שלמדתי בדרך הקשה
Ifjúsági irodalomכולם חשבו שהם יודעים הכל על החיים של ג'ין איריקס. עם מי היא יוצאת, איפה היא עושה את הקניות שלה ועם מי היא מסתובבת. מה שאף אחד לא ידע זה למה היא עברה לפנימייה בשוויץ ושהיא כתבה על זה מדריך לחיים ה'אידיאלים'. אבל מה קורה כשדברים שהיא לא זוכרת מתחילים...
