נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

30 - האיילה הכסופה

כן כן, סוף סוף פרק (באיחור של יותר מחודש, אבל מילא). ועוד פרק 30, לא סתם!

השעות נמתחו והצטברו לימים, ושבועיים נוספים חלפו ללא כל התקדמות נוספת.
הארי כבר איבד את תחושת הזמן, והפעם האחרונה שבה ידע את התאריך היתה בתחילת אוקטובר. מה שהוא ידע היה שהחורף הכה בהם, ושהם הקימו את האוהל פעם אחרי פעם על אדמה קפואה ומלאת שלג.
"איפה אנחנו?" שאל הארי את הרמיוני באחד הבקרים, שדמה בדיוק לבקרים שקדמו לו.
"יער דין," ענתה הרמיוני. "הייתי כאן פעם בטיול עם ההורים שלי."
גם כאן היה קפוא; הם היו בקרחת יער עגולה כמעט לגמרי, והעצים רק בקושי עצרו את הרוח.
הם הקימו את האוהל במהירות מתורגלת, והארי הטיל עליהם את לחשי ההגנה הקבועים. את רוב היום הם בילו בתוך האוהל, מצטופפים ומנסים להגן על עצמם מהקור.
הארי כמעט שמח כשהגיע תורו לשמור ולהימלט מהשיחות האינסופיות שחזרו על עצמן במעגלים. הוא יצא החוצה והתיישב בכבדות על הכיסא, שולח פנימה את אנבת' הקפואה. הוא נעץ את מבטו בעץ חף מעלים, וטפח בשרביטו על מכנסיו בהיסח דעת. הוא הפסיק כששם לב שהם מעלים עשן, ושקע אט אט במחשבות.
הארי היה בטוח שאחד ההורקרוקסים מסתתר בהוגוורטס, אבל הפסיק להעלות את ההצעה לאור קוצר הרוח של חבריו. הם לא גילו שום מידע חדש, ולמעט חיטוט בהריסות בית היתומים של וולדמורט, לא עשו שום דבר ממשי. אפילו תגלית החרב של גריפינדור לא הועילה; איך החרב תעזור אם הם לא יודעים איפה היא?
למעשה, הארי שאל את עצמו מה מעכיר יותר את האווירה - הקור, חוסר ההתקדמות או המחסור התמידי באוכל. גם בלי לדעת את התשובה, התוצאה היתה דכדוך כללי.
הוא היה משוכנע שפרסי ואנבת' קצת כועסים עליו על ששכנע אותם לבזבז ככה את הזמן, ואפילו רון והרמיוני נראו מאוכזבים מחוסר המנהיגות שלו. טוב, הם לא מאוכזבים יותר ממנו, זה בטוח.
אבל למה הם ציפו? שאל הארי את עצמו במרמור מסויים. הוא הרי היה גלוי איתם מההתחלה, ושיתף אותם בכל מה שדבדלדור ראה לנכון לחלוק איתו... לא היתה לו שום תוכנית סודית, והוא לא ירש אף תוכנית מדבלדור..
דמבלדור. לא היה אדם שהארי השתוקק לראות יותר ממנו. לפעמים הוא רצה לחבוט בפרצוף המקומט עד שהאף העקום ישבר ומשקפי החרמש ינופצו, ולפעמים הוא רצה פשוט לשמוע את המשפטים המוזרים שלו ולהרגיש שיהיה בסדר שוב.
נכון לעכשיו, כל מה שהארי רצה היה לצעוק על דמבלדור, לשאול אותו מה לעזאזל חשב לעצמו כששלח את הארי  - ילד בן 17 בסך הכל - למשימה חסרת סיכוי כך כך עד שהסוף אפילו לא נראה באופק.
הרוח התחזקה, והארי רעד והידק לגופו את הסוודר. הקמיע של סלת'ירין זז מעט, מתחכך בעורו בפתאומיות ובקור כאלו שהארי קפץ.
אולי ההורקרוקס הוא הסיבה האמיתית לזעם שבוער בהארי, ולא דמבלדור. אולי ההורקרוקס הוא שגרם לו להרגיש כאילו הכל מתמוטט סביבו, כאילו חבריו רוצים להסתובב ולעזוב פשוט...
"הארי?" שאל רון וקטע את הארי מהרהוריו.
"הממ?" שאל הארי והפנה את ראשו אל האוהל, שם התקבצו ארבעת חבריו אל השולחן.
"אתה רוצה להישאר במשמרת, או לצאת לחפש משהו אכיל לצהריים?" שאלה הרמיוני.
"אני אשאר במשמרת," ענה הארי והחזיר את מבטו אל העץ הקירח. הוא צנח קצת בכיסא וחזר לעגמומיות שבה היה שקוע קודם לכן.
קולות שיח עלו מתוך האוהל, אך דברי חבריו אבדו ביללות הרוח. בין כה וכה זה לא נראה חשוב; רק עוד שיחה שהוא כבר שמע בעבר..
רון והרמיוני עברו לידו, עטופים בצעיפים וכפפות שהרמיוני הטיבה לסרוג. רון החווה בידו אל היער בתנועה שסיפרה, האוכל קורא לנו, ושניהם התקדמו, נאבקים ברוח המתגברת.
השעות חלפו ביעף, היום התקרב לסופו, ורון והרמיוני עדיין לא חזרו. חשש התחיל לכרסם בהארי, והוא נאלץ לנזוף בעצמו. הכל בסדר, הוא הזכיר לעצמו, הם מסוגלים להסתדר...
ובכל זאת, נראה שהשניים פשוט נעלמו. הארי כבר שקל לקרוא לפרסי ואנבת' ולצאת לחפש אותם, כשאור כסוף ורך הסיח את דעתו.
הוא כיווץ את עיניו, מסונוור מעט, כשמקור האור התגלה. זו היתה איילה כסופה, שהפיצה סביבה הילה בהירה. פרסותיה הענוגות לא השמיעו אף רחש ולא השאירו עקבות בשלג בשעה שטופפה לאיטה אל הארי.
האיילה נעצרה במרחק מטר מהארי ונעצה בו מבט. אז, לאחר שוידאה שתשומת ליבו נתונה לה, חזרה האיילה על עקבותיה ופנתה אל העצים.
"לא," פלט הארי, בלי לדעת למה. הוא הציץ אל פנים האוהל; אנבת' ישבה וקראה משהו, ופרסי התכרבל במיטה. לא יפריע להם שהארי ילך לרגע, והוא יחזור מהר...
האיילה סובבה את ראשה ונעצה בו עיניים מלאות ציפייה. בן רגע הוא כבר עמד על ידה, ורק בקושי זכר להביא איתו את השרביט. היא תקעה את חוטמה בזרועו בחיבה והמשיכה אל סבך העצים.
"לומוס," מלמל הארי כשפנה להיכנס אל בין העצים. טוב שהדליק את השרביט, כי ככל שהעמיק אל פנים היער, כך החשיך היום.
האיילה הובילה אותו בין גזעי עצים מכוסי שלג, ומהר מאוד הארי איבד את חוש הכיוון שלו. זה לא היה משנה, לא בחברת האיילה הזאת, שצעדה וצעדה כאילו יש לה יעד מסויים והיא כבר מאחרת אליו.
לאחר זמן מה של צעידה דוממת, הארי שם לב לאור שחדר פתאום בין עלי העצים. היער הדלדל שוב, והארי כיבה את השרביט ב"נוקס" שקט.
הארי מצמץ בתגובה לאור השמש הפתאומי, וכתמים שחורים צצו מול עיניו כשהתרגל במהירות ללבן שהקיף אותו. הוא עצר, סקרן לראות לשם מה הביאה אותו האיילה למקום הזה, אבל היא רק התרחקה ממנו שוב. היא הלכה במהירות, כמעט רצה, אל עבר אגם ששכבת קרח כיסתה אותו.
הארי מיהר אחריה, והסתכל אל הכיוון שבו הביטה האיילה.
האגם לא היה גדול, והארי לא יכל להעריך את עומקו. האיילה הכסופה חיככה את אפה בהארי, ואז הרימה את כפתה הקדמית והצביעה על שכבת הקרח.
הארי רכן, להוט לראות את הדבר שאליו התכוונה האיילה. הוא נופף בשרביט, והקרח נשבר בקול נפץ. כמה ציפורים צווחו והתעופפו משם בכעס בתגובה לקול הפתאומי. הארי קירב את ראשו אל המים, ושם זה היה; ניצוץ אדמדם, שבקושי ונראה באפלת המים.
"זאת - ?" שאל הארי את האיילה, מרים אליה את מבטו. האיילה הנהנה לאישור, כמעט מחייכת אליו, ואז הפכה לעננת עשן ונעלמה.
הארי כמעט ולא הקדיש לזה מחשבה, שכן ידע עכשיו שהחרב של גריפינדור נחה לה בתחתית האגם.
"אציו החרב של גריפנידור," ניסה הארי, אף שידע שאין סיכוי שהחרב תקפוץ אליו. הארי התפתה לחזור אל האוהל ולקרוא לפרסי, כי בסופו של דבר, מים הם תחום המומחיות שלו.
אבל מה אמר דמבלדור, לפני שנים? רק תלמיד גריפינדור אמיתי יוכל לשלוף את זאת מהכובע...
לא, תלמיד הפלפאף, אפילו אם הוא פרסי, לא יתאים כאן. ומה התכונות שמאפיינות תלמיד גריפנידור אמיתי?
אומץ לב ואבירות, ענה קול קטן להארי, שדמה מאוד לקולה של מצנפת המיון.
הארי הסתובב סביב האגם, ואז עצר באותה נקודה שבה שבר את הקרח. הוא ידע מה עליו לעשות, ואין טעם לדחות את זה.
לא שיש משהו אבירי במה שהוא עושה עכשיו, חשב הארי בשעה שהסיר את גרביו במשיכה.
מהר מאוד עמד הארי רועד, בגדיו שמוטים בערימה מבולגנת של צמר ובד. הוא נשם עמוק, הידק את אחיזתו בשרביט, וקפץ.
המים היו קפואים, והארי כמעט טבע מהבהלה הראשונית. הוא מיהר להתעשת, והתחיל לדחוף את עצמו מטה אל הקרקעית. הוא שלח את זרועותיו למטה וגישש, אבל לפני שהספיק לתפוס בחרב, נאלץ לעלות למעלה ולנשום אוויר.
הוא הוציא את הראש מעל פני המים והתנשם. מחוץ למים היה לו קר אפילו יותר, והארי הזדרז למלא את ריאותיו ולצלול שוב. הפעם הארי הספיק לגעת בחרב, אבל לא הצליח להוציא אותה.
נדרשו לו שני ניסיונות נוספים לפני שהצליח, סוף סוף, לאחוז בחרב. הוא תפס בה בעוצמה והתחיל לדחוף את עצמו למעלה, כשלפתע משהו תפס בצווארו. הארי התפתל בנסיון לחמוק לפני שהבין שהדבר שחונק אותו הוא ההורקרוקס.
השרשרת הזהובה הלכה והתהדקה סביב הארי, חוסמת את קנה הנשימה שלו, ופחד הטביעה חלחל אליו. הוא נאבק בכל כוחו להגיע אל נקודת האור שמעליו, שהיתה השבר בקרח. הוא שחה, ואז נופף בגפיו בפראות כשניסה לחתור מעלה אל פני השטח המתרחקים.
אבל נקודת האור חשכה, וכוחו של הארי תש, והאוויר הלך ואזל מריאותיו של הארי... אבריו היו כבדים כל כך, והקמיע עוד המשיך להתהדק, והארי צנח מטה, בדרכו לטבוע באגם שכוח האל הזה...

"מה - לעזאזל - חשבת - לעצמך - ?" הקול המתנשף הזה היה הדבר הראשון שהארי ידע.
הארי הזדקף, מותח את אבריו הנוקשים. הגלימה והסוודר שלו הולבשו עליו בסרבול, והשרביט שלו נח בשלג לידו. הוא הרים אותו, הרכיב את משקפיו, ופנה לאדם הג'ינג'י שלידו.
"רון?" הוא שאל. "מה אתה עושה פה?"
"מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות במשמרת?" שאל רון, שישב בפיסוק רגליים לידו, נרגז מעט. הוא שפשף את מצחו ואז נפנה לסחוט את הקפוצ'ון הרטוב שבידיו.
הארי פצח בסיפור האיילה הכסופה, והסביר איך מצא את החרב של גריפינדור זרוקה ככה באגם.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל הארי.
"הלכנו לחפש אוכל, זוכר?" ענה רון. "ואז הרמיוני חשבה שהיא רואה משהו, ופתאום קפצת למים עם הדבר הארור הזה עליך - "
הוא הצביע על הקמיע המסולסל ששכב בשלווה על השלג, כאילו לא ניסה להרוג את הארי רק לפני כמה רגעים.
"אז קפצת אחריי?" שאל הארי.
"טוב, לא מייד," ענה רון, "בהתחלה עלית וירדת, וחשבנו שאתה סתם שוחה או משהו, אז התקרבנו והתכוונו לקרוא לך, אבל אז לא עלית הרבה זמן, וכבר דאגנו לך, אז הרמיוני רצה לקרוא לפרסי ואני קפצתי."
"תודה," אמר הארי.
"אה-הה," ענה רון, ואז עיניו שייטו אל החרב של גריפנידור, ששכבה נטושה במרחק כמה מטרים מהם. הארי ניחש שרון זרק אותה הצידה ומיהר לגרור אותו מהמים.
"אז השגנו את החרב, איכשהו," אמר רון.
"כן," הסכים איתו הארי, ואז קם. רון צפה בו בזמן שהוא התכופף והרים את החרב ואת הקמיע. הארי הושיט את שניהם לרון המופתע.
"קדימה," הוא אמר בחיוך. "עוד לא היה לך העונג להשמיד אחד מהם."
רון נראה מהוסס, אבל לקח את החרב שהוצעה לו.
"אני אפתח את זה עכשיו," אמר הארי. "בלחשננית."
זה נראה לו כל כך מובן מאליו עכשיו, עד שהארח שאל את עצמו איך לא עלה על זה קודם.
"אולי זה יצרח קצת," אמר הארי, נזכר ביומן של טום רידל. "אז תדקור מייד, ברגע שזה ייפתח."
"אז קדימה," אמר רון, ששינס מותניים והזדקף מדי.
"היפתח," לחשש הארי, ודלת קטנה במרכז הקמיע נפתחה, חושפת מאחוריה עין חומה.
שתי דמויות עשן קטנות התגבשו, נעמדות על העין כמו על רצפה. הארי בקושי הספיק לראות שאחת הדמויות נראית כמוהו לפני שהחרב הבזיקה, והקמיע ההרוס נפל אל שמיכת השלג באוושה רכה.
הארי ורון בהו ביראה בשרידיו ההורקרוקס עד שהאחרים הגיעו. רק מאוחר יותר, אחרי שחזרו אל האוהל והסבירו לשלושת האחרים המבוהלים מה קרה, הארי הפנים סוף סוף שהם זכו בהצלחה סוף סוף, הם באמת הורידו את אחד ההורקרוקסים מהרשימה...

זאת רק אני, או שיש בכל פרק שני אגם?
וסליחה שנעלמתי, הייתי עמוסה ברמות של רגשות אשמה כשאני הולכת לישון🥲