נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

21ב

קודם כל, סליחה שהעלתי פרק לא גמור. זו היתה טעות של 2 בלילה. מקווה שתהנו מהפרק:)

שתיקה שררה בזמן שהסירה החליקה על פני מי הזכוכית בדרכה אל האי הירקרק במרכז. פניו של הארי היו חיוורות מהרגיל, ופרסי הניח ששניהם לא מרוצים מהמצב באותה מידה. דמבלדור, לעומתם, נראה שליו לחלוטין, כאילו שיט על אגם מלא גופות הוא עניין של מה בכך.
"אחד מהם קפץ," אמר הארי לבסוף, שובר את השתיקה. "כשניסיתי לזמן את ההורקרוקס, גופה זינקה מתוך האגם."
"כן," אמר דמבלדור. "אני בטוח שברגע שניקח את ההורקרוקס, המתים יהיו הרבה פחות שקטים. אבל, כמו הרבה יצורים שחיים בקור ובחשיכה, הם מפחדים מאור ומחום. ולפיכך, במקרה הצורך, נזמן לעזרתנו אור וחום. אש," הוא הסביר בחיוך כשראה את הבעותיהם המבולבלות.
"אה, בסדר..." אמר הארי.
נדמה שנצח חלף לפני שהזוהר הירקרק נראה סוף סוף קרוב יותר, ותוך כמה דקות הסירה נגחה באי סלעי קטן ונעצרה.
"הגענו," אמר דמבלדור בעליזות שפרסי לא היה שותף לה.
"תיזהרו לא לגעת במים," הזכיר דמבלדור בזמן שפרסי טיפס החוצה. הארי כבר חיכה לו, ומייד אחריו הגיע דמבלדור.
האי לא היה גדול. מקור האור הירוק היה הדבר היחיד על האי, ופרסי כיווץ את עיניו בנסיון להביט בו. לרגע הוא חשב שזו מנורה שמפיצה את האור הירוק, עד שראה שהוא בוקע מקערת אבן שניצבה על כן מוגבה.
דמבלדור התקרב לקערה, פרסי והארי בעקבותיו. הם נעמדו במעגל סביב הקערה והציצו לתוכה. הקערה היתה מלאה נוזל ירוק כאיזמרגד, שהיה מקור האור הירקרק.
"מה זה?" שאל הארי.
"אני לא בטוח," אמר דמבלדור. "אבל זה משהו מדאיג יותר מדם וגופות."
לצערו, פרסי היה בטוח שדמבלדור צודק. השיקוי בקערה הרגיש לפרסי... רעיל.
דמבלדור הפשיל את שרוול הגלימה שלו מעל לידו המושחרת, והושיט את אצבעותיו החרוכות לעבר פני השיקוי.
"אדוני, לא, את תיגע - !" אמר הארי ללא הועיל.
"אני לא יכול לגעת," אמר דמבלדור בחיוך קלוש. "אי אפשר להתקרב יותר. נסו אתם."
הארי הביט לרגע בפרסי, ואז הושיט את ידו לעבר השיקוי. ידו נתקעה כמה סנטימטרים מעל השיקוי. הוא הוציא את ידו במבט מהורהר.
פרסי ניסה גם הוא לטבול את אצבעותיו בשיקוי, אלא שמחסום בלתי נראה חסם אותו לפני שיכל. השיקוי הגיב לנוכחותו של פרסי, שלא כמו דמבלדור והארי לפניו. הוא געש, כאילו ניסה גם הוא לגעת בפרסי. פרסי מיהר לשלוף את ידו מהקערה לפני שהארי או דמבלדור ישימו לב, ותהה בינו ובין עצמו האם השיקוי מגיב לוולדמורט או לפוסידון.
דמבלדור הרים את שרביטו והתווה כמה תנועות מורכבות מעל פני השיקוי, מלמל ללא קול. דבר לא קרה, מלבד אולי התחזקות קלה של הזוהר שעלה מהשיקוי. דמבלדור הפסיק לאחר מספר רגעים, כשראה שאין תועלת לפעולותיו.
"איך נגיע להורקרוקס?" שאל דמבלדור, יותר את עצמו מאותם. "אי אפשר לגעת בשיקוי ביד, וגם לא ניתן להעלים אותו, לחלק אותו, לשאוב אותו או לנקז ממנו. גם לא ניתן לשנות את צורתו או להטיל עליו לחש שישנה את טבעו."
כמעט בלי לחשוב דמבלדור הרים שוב את שרביטו, סובב אותו בזריזות באוויר ותפס את גביע הבדולח שזימן.
"המסקנה היחידה היא שאמורים לשתות את השיקוי."
"לא," פרסי כמעט צעק. הבהלה שבו השתקפה במי הזכוכית, שחדלו מדומייתם האל-טיבעית וזעו מעט.
דמבלדור חייך אליו. "רק אם אשתה אוכל לרוקן את הקערה ולראות מה מונח בתחתיתה."
"אבל מה אם - מה אם זה יהרוג אותך?" שאל הארי.
"זה לא יהרוג אותו," אמר פרסי, בלי לדעת למה. פרסי ניסה לייצב את קולו כשהמשיך. "אבל השיקוי הזה רעיל. אני אומר לך, פרופסור, אסור לשתות את זה."
הוא לא ידע מאין שאב את הביטחון הזה, אבל הוא ידע שהשיקוי מסוכן כפי שידע שהוא בנו של אל הים.
דמבלדור הניד בראשו.
"וולדמורט לא ירצה להרוג את מי שישתה את השיקוי. השיקוי יחליש אותי בדרך זו או אחרת - ישתק, ישכיח ממני את מטרתי, יסיח את דעתי באמצעות כאב או ישלול ממני את יכולותיי. אבל, וולדמורט ירצה להשאיר את האדם הזה בחיים על מנת שיוכל לברר כיצד מצא את המערה, איך חדר את ההגנות, ומעל הכל - למה טרח כל כך לרוקן את הקערה." הוא אמר. עיניו קדחו חורים בפרסי בעוצמת מבטם. "במקרה ובו ארצה - מכל סיבה שהיא - להפסיק לשתות את השיקוי, תפקידכם הוא לוודא שאמשיך לשתות, גם אם תאלצו לשפוך את השיקוי לפי בניגוד לרצוני. דברי ברורים?"
פרסי לא ענה, והארי נהג כמותו. הוא סירב בכל תוקף להשקות את דמבלדור בשיקוי הזה.
"אתם זוכרים," אמר דמבלדור, "את התנאי שבו הסכמתי לכם להתלוות אליי?"
"אבל מה אם - ?" שאל הארי.
"נשבעת, כזכור לך, לציית לכל הוראה שאולי אתן לך. גם אתה, פרסי."
"כן," אמר הארי, "אבל - "
"ובכן," אמר דמבלדור והרים את הגביע הריק. "נתתי לכם הוראה."
"למה אני לא יכול לשתות את השיקוי במקומך?" התחנן הארי.
"כי אני הרבה יותר זקן, הרבה יותר חכם והרבה פחות חשוב," ענה דמבלדור. במילים אלו טבל דמבלדור את גביע הבדולח בשיקוי. הבדולח שקע בנוזל כפי ששום דבר אחר לא בו. כשהיה הגביע מלא עד שפתו, הרים אותו דמבלדור אל פיו.
"לחיים," אמר דמבלדור.
"חכה!" אמר פרסי בבהילות. דמבלדור הביט בו בשאלה. "אני יכול לנסות משהו, פרופסור?"
פרסי התעלם ממבטו השואל של הארי ונעץ את עיניו בעיניו הכחולות והחודרות של דמבלדור.
"בוודאי," ענה דמבלדור. הוא הושיט לפרסי את הגביע.
פרסי הסתכל בהשתקפותו שבנוזל הירקרק. הוא תפס בידו האחת את הגביע, ובידו השנייה שלף את שרביטו, על מנת שלא יעורר חשד. פרסי עצם את עיניו, מנסה לשחזר את הרגשתו אי אז, כשעמד על יד אלת הרעלים הפסיכוטית.
צרחת הפחד של אכליס נשמעה באוזניו בשעה שהרים את שרביטו, ללא צורך אמיתי, והוציא את השיקוי מהגביע.
השיקוי ריחף באוויר כמו בועה זוהרת של ארס. השיקוי ניסה להתנגד למרותו של פרסי, ודחף בכל כוחו בניסיון לחזור לגביע. פרסי דחף גם הוא כנגד השיקוי, שולח אותו יותר ויותר לעבר מי הזכוכית השחורים. הצביטה המוכרת בבטן התחזקה כל כך עד שכאבה בזמן שהבועה נגררה, כמו נמשכת בחוט, אל המים.
לבסוף הגיעה בועת הרעל אל המים. במאבק אחד אחרון, פרסי הטביע אותה במים השחורים בצליל בליעה מקפיא.
פרסי נשם לרווחה והוריד בחיוך שרביטו. הארי בהה בו בתדהמה, ואפילו דמבלדור נראה מופתע.
"ביום מן הימים," אמר דמבלדור, "אצטרך שתסביר לי מה עשית כאן."
"אפשר לומר שזה קסם משפחתי," אמר פרסי. "מהצד של אבא שלי," הוא הוסיף כשראה את ארשת פניו של דמבלדור.
"הממ," ענה דמבלדור. "חוששתני שזה לא פעל כמצופה."
דמבלדור הצביע על פנים הגביע, שהיה מלא בנוזל הירוק כפי שהיה קודם לכן.
"מה בשם פוסי - ?" שאל פרסי. הוא צעד צעד אחד לאחור בתדהמה. דמבלדור הושיט יד וחילץ את גביע הבדולח מאחיזתו.
"ובכן, אני מאמין שאין מנוס אלא לשתות. לחייכם," הוא חייך חיוך מהיר לעבר פרסי ושתה את תוכן הגביע.
"פרופסור?" שאל הארי כשדמבלדור הנמיך את הגביע הריק. "איך אתה מרגיש?"
דמבלדור הניד בראשו, עיניו עצומות. הוא לא נראה כסובל מכאבים, אולם עיניו נותרו עצומות בחוזקה בשעה שמילא שנית את גביע הבדולח. הוא לגם שוב, ושב ומילא את הגביע. הוא נותר דומם גם כששתה את הכוס השלישית, אבל מעד תוך שתיית הגביע הרביעי. עיניו עוד היו עצומות והוא התנשם בחוזקה.
"פרופסור דמבלדור? אתה שומע אותי?" שאל הארי בקול מתוח.
דמבלדור לא ענה. פניו רטטו, כאילו הוא שקוע בשינה עמוקה וחולם חלום נוראי. הארי התקרב אל דמבלדור ותפס בגביע הבדולח על מנת שתוכנו לא יישפך.
"פרופסור, אתה שומע אותי?" הוא שאל שוב, בקול חזק ויציב יותר. פרסי עמד בצד, קרוע בין רצונו לזרוק את דמבלדור לסירה ולהסתלק מהמערה לבין מחויבותו לשבועה שנשבע.
דמבלדור התנשף, ואז דיבר בקול שפרסי לא הכיר, כי מעולם לא שמע את דמבלדור מבוהל.
"אני לא רוצה... אל תכריח אותי..."
הארי בהה בדמבלדור. הוא נראה לפרסי כשואל את עצמו ביאוש מה עליו לעשות.
"לא אוהב... רוצה להפסיק..." גנח דמבלדור.
"אתה.. אתה לא יכול להפסיק, פרופסור," אמר הארי בעדינות נואשת. "אתה חייב להמשיך לשתות, זוכר? אתה אמרת לי שתהיה מוכרח להמשיך לשתות. הנה..."
הארי היטה את ראשו המנהל ברכות והשקה אותו באיטיות, מאלץ אותו לבלוע את הנוזל הרעיל. פרסי ראה אותו באור חדש לחלוטין. הוא לעולם לא היה מצליח לעשות את מה שהארי עשה כרגע - להזיק לאדם שהוא כל כך אוהב בידיעה שזה הדבר הנכון, הדבר שהאדם רוצה.
"לא..." גנח דמבלדור בזמן שהארי שיקע את הגביע בקערה ומילא אותו. "אני לא רוצה... אני לא רוצה... עזוב אותי..."
פרסי רק עמד שם, כמעט מאובן נוכח המראה.
"זה בסדר, פרופסור," אמר הארי, ידו רועדת. "הכל בסדר, אני כאן - "
"שייפסק כבר, שייפסק," גנח דמבלדור.
"כן... אם, אם תשתה את זה, זה ייפסק," שיקר הארי. הוא יצק את תוכן הגביע אל תוך פיו הפתוח של דמבלדור. עיניו הבהיקו יותר מהרגיל.
דמבלדור צרח. הצרחה הידהדה במרחבי המערה הענקית, על פני מי הים השחורים.
"זה בסדר, פרופסור, הכל בסדר!" אמר הארי, וידיו רעדו כל כך עד שבקושי הצליח למלא את הגביע בפעם השישית. "זה לא באמת קורה לך, כל זה לא באמת, אני נשבע שזה לא באמת - קח שתה..."
דמבלדור שתה בצייתנות, כאילו מה שהארי מגיש לו הוא תרופה ולא רעל. אחרי שרוקן את הגביע, דמבלדור כשל ונפל על ברכיו, רועד ללא שליטה.
"הכל באשמתי, באשמתי," הוא התייפח. "אנא ממך, הפסק את זה, אני יודע שטעיתי, עצור את זה ולעולם לא אחזור!"
אלו היו המילים שעוררו את פרסי. הוא התקרב אל הארי ולקח מידיו את הגביע על מנת למלא אותו. הארי הביט בו בהכרת תודה, ומייד צנח על ברכיו על מנת לסייע לדמבלדור.
"פרופסור, הכל בסדר, זה לא קורה," הוא אמר בקול שקט, מרגיע. דמבלדור לא הגיב לדבריו. פרסי העביר את הגביע להארי, שהשקה את דמבלדור פעם נוספת.
"הנה, זה יעצור את זה, פרופסור," אמר הארי וקולו נשבר.
דמבלדור שתה, ואז ייבב, "אל תכאיב להם, אל תכאיב להם, בבקשה, בבקשה, זאת אשמתי, תכאיב לי במקומם.."
הסבב חזר על עצמו מספר פעמים; פרסי מילא את הגביע והעביר להארי, שהשקה את דמבלדור בפה מלא מילות נחמה, ואז החזיר לפרסי למילוי נוסף בשעה שדמבלדור גנח דברי מצוקה.
פרסי מילא את הגביע בשיקוי בפעם השמינית, וחש איך הבדולח מתחכך בתחתית הקערה.
"כמעט הגענו, פרופסור, שתה, שתה..." אמר הארי כשמזג את המשקה לפיו של דמבלדור.
הארי תמך בכתפיו של דמבלדור, והוא רוקן שוב את הכוס. הארי העביר לדמבלדור את הגביע לפרסי כשדמבלדור צרח שוב.
"אני רוצה למות! אני רוצה למות! עשה שזה ייפסק, עשה שזה ייפסק, אני רוצה למות!"
"סיימנו, זו הכוס האחרונה," אמר פרסי להארי בבהילות כשהושיט לו את הגביע המלא.
"הרוג אותי!" זעק דמבלדור.
"זה - זה יהרוג אותך!" קרא הארי. "שתה רק את זה, והכל יגמר, יגמר!"
דמבלדור גמע מהגביע, רוקן אותו עד הטיפה האחרונה, ואז נפל ארצה בחרחור עמוק.
"לא," אמר הארי וניער את דמבלדור. "לא, אתה עוד לא מת, אמרת שזה לא רעל, קום, קום - התייחא!" שרביטו של הארי הבזיק באור אדום, אבל דבר לא קרה. פרסי מיהר לכרוע על יד דמבלדור גם הוא, מנסה לאמוד את המצב. ליבו פעם בקצב של מאתיים פעימות בדקה. הוא ניסה להיזכר בקורס עזרה ראשונה שביתן אפולו העביר פעם במחנה. אם אדם מתעלף, צריך להרים את הרגליים בזווית של תשעים מעלות. אם אדם מפרפר, צריך להרחיק ממנו חפצים שעשויים לסכן אותו ולחכות שירגע. אבל מה עושים אם המנהל שלך שותה רעל וקורס?
"התחייא - אדוני - בבקשה - "
עפעפיו של דמבלדור רטטו; ליבו של פרסי זינק.
"מים," קירקר דמבלדור.
"מים," התנשף הארי, " - כן - "
הוא זינק לתפוס את הגביע ששמט, אבל פרסי כבר הקדים אותו.
"אגואמנטי," הוא צעק ונקש בשרביטו על הגביע. הגביע התמלא מים צלולים, שונים בתכלית ממיי האגם העכורים.
פרסי כרע שוב על יד דמבלדור, והביא את הגביע אל שפתיו בזמן שהארי הטה את ראשו לאחור בעדינות. הגביע היה ריק.
"אבל היה לי פה - רגע - אגואמנטי!" קרא שוב פרסי. שוב התמלא הגביע במים צלולים, שנעלמו ברגע שהתקרב הגביע אל שפתיו של דמבלדור.
דמבלדור התגלגל על צידו, מתנשם ומחרחר בייסורים.
"אגואמנטי - אגואמנטי - אגואמנטי - " אמר פרסי בייאוש; מים מעולם לא הכזיבו אותו קודם לכן.
ניצוץ נדלק בעיניו של הארי, משווה לו מראה מופרע מעט. הוא חטף מפרסי את הגביע ורץ אל שפת האגם. בבת אחת התחזקה הילת הציפייה שהקרין האגם. עדיין לא היו שום רגשות בצינת האגם, מלבד אולי רצון עז לציית.
"הארי - לא!" צרח פרסי, אבל כבר היה מאוחר מדי; הארי טבל את הגביע במי האגם ומילא אותו.
הארי קפץ להרוות את צמאונו של דמבלדור, ושפך את המים על פניו. יותר מזה כנראה לא הצליח לעשות, כי גופת אדם לבושת בלויים תפסה בזרועו.
הארי כמעט ולא הספיק להסתובב בבהלה לפני שפרסי שלף את שרביטו ושיתק את החייז"ל בלחש מהיר.
פני האגם כבר לא היו חלקים כזכוכית; מכל מקום שבו פרסי הסתכל צצו חלקי גופות מהמים. גברים, נשים וילדים בעלי עיניים שקועות נעו לעבר הסלע. צבא של מתים עלה מן המים השחורים.
הארי בהה לרגע בחלחלה לפני שהתעשת. הוא מיהר לשלוף את שרביטו, והתחיל להטיל לחשים בכל כיוון שבו ראה חייז"ל.
פרסי התעשת קודם לכן. אנרגיית הקרב שבו זכתה סוף סוף למענה; הוא התרוצץ מצד לצד על האי הקטן, משתק, בועט ומתחמק מגופה אחר גופה.
הוא השתדל לא להביט בפניהם המצמררות כשנלחם בהם, והתמקד רק בהרחקם מדמבלדור והארי. כשהיה בטוח שהארי עסוק בהגנה עצמית מכדי לשים, הוא שלף את אנקלוסמוס.
העט הכדורי צמח מייד לחרב יוונית בגודל מלא, ופרסי היה כמעט וחייך, למרות המצב החמור. אף שהוא לעולם לא יודה בכך, הוא נהנה מקרבות, מההתרגשות שאפפה את מצבי החיים והמוות האלו.
הרצון לחייך דעך כמעט מייד - גופות המתים האלו היו גופות בנות אנוש. אנקלוסמוס, העשויה ארד שמימי, התעלמה מנוכחותם כאילו היו לא יותר מעשן.
פרסי זרק את אנקלוסמוס בידיעה שתופיע עוד מספר דקות בכיסו. הוא שיתק שני חייז"לים נוספים, ואז הסתובב ורץ אל דמבלדור, שעוד חרחר בכאב. פרסי חיפש בגלימתו של המנהל במהירות, תר בידיו אחרי הסכין הכסופה שבה חתך המנהל את עצמו. הוא מצא את הסכין ומיהר להתייצב על יד הארי, שנאבק להילחם בגופות המתים המתקדמות לעברו באיטיות אך בהתמדה.
אף שפרסי נלחם טוב בהרבה עם הסכין מאשר עם השרביט, לא היו למעשיו השפעה רבה יותר.
הוא חתך, שיסף ודקר את החייז"לים, אולם אלו אפילו לא האטו. דם לא פרץ מהפצעים שפער בבשרם, והגופים המתים המשיכו בדרכם ללא הפרעה. פרסי שמט את סכינו של דמבלדור, עסוק מכדי לדאוג לרכושו של המנהל. הוא מיהר לשלוף שנית את שרביטו, ושיתק גופה אחר גופה.
נראה שלא היה סוף לנחילי המתים שהתקיפו אותם. ערימות אנושיות הצטברו על יד רגליהם של פרסי והארי, אבל אלו לא הפסיקו להגיע.
פרסי ראה בזווית עינו את דמבלדור מזדקף, נתמך בידיו בכן האגן המוגבה. החייז"לים המשיכו להופיע, אולם לא נראה שהמנהל אפילו שם לב לכך. הוא שלף מקערת האבן קמיע זהוב וטמן אותו בכיסו.
המאמצים של הארי ופרסי נדמו כחסרי תועלת - על כך גופה שניטרלו, הופיעו עוד שתיים. המים געשו מסביבם, חוסמים כל נתיב בריחה אפשרי. אפילו אם פרסי היה לוקח את הארי ועובר איתו במים, לא היה סיכוי שיצליח לקחת את דמבלדור, שנראה חלש מאי פעם.
רעיון ביצבץ במוחו של פרסי, רעיון מסוכן וטיפשי... אבל האם היו לו אפשרויות אחרות?
לא, החליט פרסי. הוא הכניס את השרביט לכיסו האחורי, שם נח בשלווה העט-חרב שלו.
הוא הושיט את ידיו, מרגיש צביטה בבטן. הוא יצר מהמים השחורים חומה, שהתנשאה לגובה של כמה מטרים. החייז"לים הפסיקו לבוא, סוף סוף, והותירו לפרסי זמן להתמודד עם העובדה שחשף את עצמו בפני שני בני אנוש.

אזז, מקווה שנהנתם מהפרק.
מועדים לשמחה ושבוע טוב, אנשים.
אגב, מי מגיע לאייקון?