נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

12

הפרק מוקדש לtahel1234567:-)
התגובות שלך מקסימות
(ושל כולן, אז תודה)

שנת הלימודים כבר נגמרה, והחופש החל. משרד הקסמים סוף סוף הגיב לאיום של וולדמורט והחל לחלק עלוני בטיחות, ותקיפות על מוגלגים התרחשו על ימין ועל שמאל.
השבועיים הראשונים של החופש עברו על הארי בחדרו. אחרי מה שקרה במשרד הקסמים, הוא לא רצה לעשות שום דבר למעט להשאר במיטה. היום, בשונה משאר הימים, הוא היה עסוק. הוא ארז את חפציו לקראת מעברו למחילה, שיבוצע על ידי דמבלדור, למרבה הפלא.
הארי בדיוק עסק במיון גרביים כשהשעון צילצל 12, ופנסי הרחוב כבו באחת. הוא קפא על מקומו כשהדוד ורנון צעק, "מי לעזאזל מצלצל בדלת בשעה כזאת?"
הוא שכח לגמרי להזהיר את הדרסלים מפני ביקורו של דמבלדור. בשילוב של פאניקה וצחוק הוא טיפס מעל למזוודה ופתח את דלת חדרו, בדיוק בזמן כדי לשמוע קול עמוק אומר, "ערב טוב. אתה בוודאי אדון דרסלי. אני מניח שהארי הודיע לך שאבוא לקחת אותו."
הארי ירד במדרגות שתיים-שתיים, אבל אז נעצר בבת אחת. ניסיון העבר הזהיר אותו לשמור מרחק מדודו כשהבעה כזו עולה על פניו. הדוד ורנון בהה בדמבלדור כאילו אינו מאמין למראה עיניו הזהירות.
"לפי הבעת התדהמה וההלם שעל פניך, הארי לא הכין אותך לקראת בואי," אמר דמבלדור בנועם. "עם זאת, הבה נצא מנקודת הנחה שהזמנת אותי בחום להכנס לביתך. בימים אלה אין זה נבון להשתהות על סף הבית."
הוא נכנס וסגר את הדלת אחריו. חצי שעה אחר כך, אחרי פגישה שכללה גמדון בית צורח וכוסות שמפניה אלימות, עמדו הארי ודמבלדור מחוץ לביתם של הדרסלים, כשמזוודתו והכלוב של הדוויג בידיו של הארי.
"אנחנו לא צריכים חפצים שיכבידו עלינו," אמר דמבלדור ושלף את שרביטו, "אשלח אותם קדימה אל המחילה, שימתינו שם. כדאי שתביא איתך את גלימת ההיעלמות.. ליתר ביטחון."
הארי שלף את הגלימה המזוודה במאמץ מסוים, והשתדל להסתיר מעיניו של דמבלדור את הבאלגן שבפנים. אחרי שהארי דחף את הגלימה לכיס מעילו הפנימי, דמבלדור נופף בשרביט, והמזוודה, הכלוב והדוויג נעלמו.
למרות העובדה שבימים האחרונים העביר הארי כל רגע מרגעיו בתקווה שדמבלדור אכן יבוא לאסוף אותו, כשיצאו שניהם יחד מדרך פריווט הוא חש לא בנוח. עד אז, תמיד עמד בינו ובין דמבלדור שולחן, או לפחות אחת מהמיטות במרפאה. גם זכר הפגישה האחרונה שבה נפגשו פנים אל פנים הגביר את מבוכתו של הארי - בפגישה ההיא הוא צעק הרבה, וניסה בכל כוחו לנפץ כמה פריטי רכוש יקרים מאוד של דמבלדור.
דמבלדור, לעומתו, נראה נינוח לגמרי.
"יש לנו שתי תחנות לפני המחילה," הוא אמר. "מין הסתם עוד לא עברת טסט בהתעתקות?" הוא שאל.
"לא," ענה הארי. "חשבתי שאפשר רק בגיל שבע-עשרה?"
"נכון מאוד," דמבלדור ענה. "אז תצטרך להחזיק היטב בזרועי. בשמאלית, אם לא אכפת לך. יד השרביט שלי קצת חלשה כרגע."
הארי תפס ביד שדמבלדור הושיט לו, והציץ לרגע בידו הימנית. היא היתה שרופה ומכווצת, כאילו דמבלדור הכניס את ידו לתוך האח.
"יפה מאוד," אמר דמבלדור. "טוב, יוצאים לדרך."
הם הופיעו מייד שנראה כמו כיכר נטושה של עיירה. דמבלדור הוביל אותו לאורך רחובות העיירה, עד שהגיעו לבית-אבן קטן ונאה, מוקף גינה פרטית. הוא היה עשוי להיראות שליו, לולא הדלת, שהיתה תלויה על ציר אחד.
"שלוף שרביט הארי, ובוא אחרי," אמר דמבלדור בשקט.
הוא פתח את השער בשקט ופסע במהירות במעלה השביל, ואז דחף את דלת הכניסה הפרוצה כששרביטו מונף בהיכון.
מחזה של חורבן מוחלט נגלה לפניהם. הטפט על הקירות היה קרוע, ועל הרצפה פוזרו שברי זכוכיות. פסנתר שכב על צידו, ותוכנן הצמרירי של כריות הספה רוקן ונשפך מציפויי הבד. הארי הזדעזע לגלות על התקרה כתמים כהים שנראו כמו דם, והשתדל מאוד לא לחשוב איך הם הגיעו לשם.
"מראה קשה," אמר דמבלדור בכבדות. הוא נע בזהירות אל מרכז החדר. הארי הלך בעקבותיו, חרד ממה שאולי יראה מאחורי שברי הפסנתר או הספה ההפוכה, אבל לא היה זכר לגופה.
"אולי היה פה קרב ו - וגררו אותו מכאן, אדוני?" ניחש הארי.
"לדעתי לא," ענה לו דמבלדור, שהציץ מאחורי כורסה שמנה ששכבה מוטלת על צידה.
"כלומר, שהוא - ?"
"עדיין פה? כן."
בלי אזהרה זינק דמבלדור ונעץ את קצה שרביטו עמוק בריפוד הכורסה השמנה. דבר לא קרה, ומילוי החל להשפך מהחור שיצר השרביט.
"אממ, פרופסור, הכל בסדר?" שאל הארי בחשש מה. ליבו עוד הלם במהירות מבהלה מהקפיצה של דמבלדור.
דמבלדור הביט בכורסה באכזבה. "כן," הוא אמר. "בוא נעבור לתחנה השנייה שלנו. אני אצטרך לחזור ביום אחר." נראה שהוא אמר את זה לחדר יותר מאשר להארי.
"תפוס בידי, הארי," אמר דמבלדור והושיט את ידו.
הארי מיהר לציית, ושוב חש בתחושה החונקת של התעתקות. רגע אחר כך, הוא מצא את עצמו עומד על יד שכונת בתים קטנה. סגנון הבנייה נראה לו זר, והוא תהה אם הם עוד בלונדון.
השמש עוד זרחה במקום הזה, ואנשים הסתובבו בלבוש קצר וקיצי. לא מעט זוגות הסתובבו בפארק גדול שניצב מול הארי, וקבוצה גדולה של נשים זקנות תרגלו יוגה בהדרכתה של אישה קופצנית. מספר אנשים הסתובבו עם כלבים, וילדים עמדו בתור כדי לקנות גלידה מדוכן שעמד שם.
"ברוך הבא למנהטן," דמבלדור אמר בעליצות. הוא הוביל את הארי לכיוון אחד מהביניינים, בזמן שאנשים הביטו בהם בתהייה, כנראה בגלל הגלימה שדמבלדור לבש.
הם טיפסו במעלה המדרגות, והארי ניסה לעמוד בקצב המהיר דמבלדור.
הם עצרו בסוף מול דלת שעליה תלוי שלט, שעליו היה כתוב "בלופיס-ג'קסון" בכתב גדול וכחול. דמבלדור נקש על הדלת, ורגע לאחר מכן נערה יפה פתחה אותה. היו לה עיניים אפורות ושיער בלונדיני שהיא אספה בקוקו נמוך ופשוט. היא לבשה ג'ינס משופשף וחולצה כתומה, שעליה כיתוב ביוונית וציור של פגאסוס. הארי נזכר שכבר ראה את החולצה הזו לפני קצת פחות משנה, כשפרסי הגיע לבית של סיריוס.
ריקנות מילאה אותו כשנזכר בסיריוס. עיניו צרבו פתאום, והוא מיצמץ. אם הוא רק היה מקשיב להרמיוני, סיריוס עוד היה בחיים..
אסור לו להתעמק בזה. אם הוא יחשוב על זה, רגשות האשמה עלולים להכריע אותו.
הנערה בעלת העיניים האפורות בחנה אותם, ואז, בלי לבזבז זמן על דברי פתיחה כגון ''שלום'', היא שאלה, "בשביל מה הגעתם?"
היא נראתה כאילו היתה שמחה לטרוק בפניהם את הדלת ולא לחשוב שוב על שני הזרים האלה.
"הגענו לקחת את פרסי," ענה לה דמבלדור.
"רק שנייה," היא אמרה להם ואז סובבה את ראשה. "סאלי! פרסי!" צעקה אל תוך הבית. "אני חושבת שהאנשים שחיכינו להם הגיעו!"
תשובה עמומה נשמעה מבפנים. הנערה סובבה את ראשה חזרה בהבעה רכה בהרבה.
"בואו, תיכנסו," היא אמר ופתחה את הדלת לרווחה.
הבית היה מעוצב בפשטות, עם ספה לבנה ושולחן שעליו עומדת טלוויזיה גדולה. כוננית ספרים עמדה ליד פתח, שהוביל ככל הנראה למטבח, ושידת משחקים גדולה הוצבה על יד דלת נוספת. הרצפה היתה מלאה בצעצועי-תינוקות, וליד דלת הכניסה עמדה מזוודה ענקית.
"אתם יכולים לשבת," אמרה הנערה. היא בחנה אותם כאילו הם עלולים להפוך לנחש, או שיתחילו לירות אש מידיהם ולהשמיד את הבית.
בדיוק כשהשתיקה החלה להעיק, פרסי נכנס לחדר. הוא נראה שזוף הרבה יותר מהפעם האחרונה שהארי ראה אותו, למרות שעברו רק שבועיים מאז סיום הלימודים.
"מנש'מע," הוא אמר, ואז פנה להביט בנערה בחיוך ענק.
"מר ג'קסון, אני מקווה ששלומך טוב," אמר דמבלדור. פרסי מיהר להביט בו. "אתה מוכן?"
"בטח," ענה פרסי בקלילות והצביע על המזוודה. אחר כך הוא טפח על הכיס האחורי של מכנסיו. "מתי יוצאים?"
"ברגע שתסיים להיפרד," ענה דמבלדור.
פרסי והנערה התקרבו זה לזו, והוא לחש משהו שגרם לה להסמיק. היא חבטה בזרועו ופתחה את פיה לדבר, אבל הוא השתיק אותה בנשיקה, והיא נענתה לו בהתלהבות. הארי הסיט את מבטו, מרגיש שהוא פולש לרגע פרטי.
אישה בערך בשנות הארבעים לחייה נכנסה, ובזרועותיה תינוקת קטנה. פרסי והנערה נפרדו, והוא ניגש אל האישה וחיבק אותה. הוא נשק לה ולתינוקת במצח, אמר להן משהו, ואז התקדם אל דמבלדור והארי.
"בואו נצא," הוא אמר.
"תפוס בידי, בבקשה," אמר דמבלדור. פרסי אחז במזוודה הענקית שלו ופנה לתפוס בידו של דמבלדור. הארי תפס את זרועו השמאלית, והם התעתקו משם.
בפעם השלישית באותו לילה, הארי מצא את עצמו במקום אחר. הוא עמד בפני גינה מוכרת, וחיוך התפשט על פניו כשראה את השלט הקטן שעליו כתוב המחילה.
"פרסי, אם תוכל להכנס, אני צריך להחליף מילה קטנה עם הארי," אמר דמבלדור.
"אממ, ברור," אמר פרסי ומיהר להכנס, כשהוא גורר את המזוודה שלו מאחוריו.
דמבלדור הביט בו לרגע ואז אמר, "אני מקווה שתסלח לי שאני מדבר על זה, הארי, אבל אני שמח, ואפילו קצת גאה, לראות כמה טוב אתה מתמודד עם מה שקרה במשרד הקסמים. הרשה לי לומר לך שלדעתי סיריוס היה מתגאה בך."
הארי בלע את רוקו; קולו נטש אותו. הוא לא חשב שהוא מסוגל לדבר על סיריוס. מספיק רע היה לשמוע את הדוד ורנון אומר, "הסנדק שלו מת?", ואז לחשוב עליו בבית באמריקה.
"זה טרגי," אמר דמבלדור ברוך. "לך ולסיריוס היה כה מעט זמן לבלות ביחד. סוף אכזרי למה שהיתה צריכה להיות מערכת יחסים ארוכה ומאושרת."
הארי הינהן, מבטו נעוץ בנחישות בעכביש קטן שטיפס במעלה הגדר.
"זה פשוט קשה," אמר לבסוף. "לדעתי שהוא כבר לא יכתוב לי." מביך להודות בכך, אבל עצם העובדה שמישהו מחוץ להוגוורטס דואג לשלומו, כמעט כמו הורה, היה אחד הדברים הכי טובים שנלוו לגילוי שיש לו סנדק. ועכשיו ינשופי הדואר כבר לא יביאו את הנחמה הזו..
"סיריוס ייצג בשבילך הרבה דברים שנמנעו ממך קודם," אמר דמבלדור בעדינות. "מטבע הדברים, האובדן הוא קשה.."
"כשהייתי אצל הדרסלים," קטע אותו הארי. "הבנתי שאני לא יכול רק להסתגר או - או להתמוטט. סיריוס לא היה רוצה בזה, נכון? וחוץ מזה, החיים קצרים מדי.. אני יכול הבא בתור, נכון? לכן חבל לבזבז אותם במבט לאחור. אני יכול רק להודות על הזמן שהיה לנו יחד," אמר הארי בקול הולך וגובר.
"יפה דיברת, כראוי לבן של אביך ושל אימך ולבן הסנדקות של סיריוס!" אמר דמבלדור וטפח על שכמו של הארי. "ועכשיו, הארי, מעניין לעניין באותו עניין.. הייתי רוצה שתיקח השנה שיעורים פרטיים איתי."
"פרטיים - איתך?" מרוב הפתעה הארי כמעט מעד, ודמבלדור נאלץ לאחוז בו כדי שיתייצב.
"כן. אני חושב שהגיע הזמן שאמלא תפקיד גדול יותר בהשכלה שלך."
"ומה תלמד אותי?" שאל הארי בסקרנות.
"אה, קצת מזה וקצת מזה," אמר דמבלדור בקלילות, בלי להרחיב.
הארי המתין בתקווה, אבל דמבלדור לא נידב פרטים נוספים.
"דבר אחרון, אני רוצה שהשנה תיקח איתך לכל מקום את גלימת ההיעלמות שלך. ועכשיו, הבה לא נמשיך למנוע ממולי את האפשרות להתפלץ מהרזון שלך." אמר דמבלדור.
בפנים, פרסי כבר ישב על יד השולחן וזכה לארוחה לילית שהכינה לו גברת וויזלי. היא דיברה אליו כשחיוך ענק על פניה, והוא רק הינהן כי פיו היה מלא במרק.
"שלום, גברת וויזלי," אמר הארי.
היא פנתה מייד להביט בו, והחיוך על פניה התרחב אפילו יותר.
"הארי, חמוד!" היא קראה ורצה לחבק אותו.
"אתה כמו רון," פסקה אחרי שבחנה אותו. "שניכם נראים כאילו הטילו עליכם קללה מותחת. בוא, שב, בדיוק הכנתי לפרסי פה מרק בצל."
הארי התיישב על יד פרסי, שלא טרח להרים את מבטו מקערת האוכל שלו. גברת וויזלי הניחה מולו קערה ומזגה לתוכה מרק בצל חם, ואז הביאה לשניהם לחם.
"אז מה שלומך, איך היה בחופש? פרסי בדיוק סיפר לי על מחנה הקיץ שלו. זה נשמע מהנה, וקצת חבל לי שאין את זה באנגליה, אבל משרד הקסמים לא מארגן לקוסמים בני-נוער כמעט כלום. ואם כבר משרד הקסמים, אני לא יודעת אם רון הספיק לספר לך במכתבים - זה קרה רק לאחרונה - אבל ארתור קודם בעבודה!" לא היה יכול להיות ברור יותר שגברת וויזלי מתפוצצת כבר לספר את זה. הארי בלע בבת אחת את כל המרק שבפיו.
"זה נפלא!" הוא פלט תוך כדי השתנקות, ופרסי עצר לרגע מאכילתו כדי לטפוח לו על הגב.
גברת וויזלי החלה לספר על עבודתו החדשה של אדון וויזלי בהתלהבות יתרה. עד שסיימה לדבר, פרסי והארי כבר גמרו לאכול.
הארי פיהק, וגברת וויזלי שלחה אותו מייד למיטה. הפעם הוא לא ישן אצל רון כמו בפעמים הקודמות, אלא בחדרם של פרד וג'ורג', שאותו חלק עם פרסי. התברר שהחנות של פרד וג'ורג' מצליחה כל כך, שהם עברו לישון בדירה קטנה מעליה.
החדר של פרד וג'ורג' היה בקומה השנייה. שרר בו ריח של אבק שריפה, ושטח די גדול על הרצפה היה תפוס במספר רב של קופסאות קרטון. ביניהן עמדו גם המזוודות של הארי ושל פרסי.
הדוויג שרקה אל הארי בשמחה ממקומה על גג ארון הבגדים, ואז המריאה ויצאה דרך החלון. הארי ידע שהיא רק חיכתה לראות אותו לפני שיצאה לצייד.
הארי ופרסי לבשו פיג'מה בשתיקה ואז טיפסו למיטותיהם.
"לילה טוב," אמר הארי.
"לילה טוב," ענה פרסי.
הארי התהפך ונרדם מייד.