נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

19

"אתה יודע, אני לא חושב שיצא לי להודות לך," אמר ג'רי לפרסי.
שניהם ישבו יחד בחדר המועדון של הפלפאף והעמידו פנים שהם עומלים על עבודה לסלגהורן. למעשה, התוצאה של נסיון כתיבת העבודה היתה  ג'רי הנושך את עט הנוצה שלו בחולמניות ופרסי הבוהה בלהבות האש העליזות בזמן שמחשבתו שוטטה במחוזות מטופשים למדי.
"להודות לי על מה?" שאל פרסי, שנאלץ לעזוב מחשבה חביבה למדי על סלמנדרות.
"אתה יודע," אמר ג'רי והשתעל קלות, מסתיר את פיו בכפות ידיו. "כל העניין שהיה לי בשנה שעברה.. זה שלקחת אותי למאדם פומפרי עזר לי מאוד, אז תודה."
"אה," אמר פרסי. האש באח המשיכה להתפצפץ בשמחה, מאכלת את בולי העץ ומדיפה ריח שרוף ברחבי החדר. "בכיף, אני מניח. בשביל זה יש חברים."
ג'רי לא ענה, ושניהם חזרו להביט באח בשתיקה. המוח של פרסי התרוקן, והוא צפה בסלמנדרת אש קטנה, שעסקה בהתחפרות באפר שהותירו אחריהן הלהבות.
"זה לא מובן מאליו," אמר ג'רי. עיניו איבדו מיקוד, והוא דיבר כמו אדם השרוי בטראנס. "כלומר, אנשים לא תמיד שמים לב. או שהם רואים שמשהו עובר עליך ובוחרים לא להתייחס. ואז אתה מגיע למצב שבו אתה לא יכול לסבול את עצמך, ואף אחד לא רואה ולא עוזר, והדרך היחידה היחידה שיש לך לברוח מעצמך היא החומרים האלה. אז אתה מתחיל בקטן, ויש את התחושה המדהימה הזאת, כאילו אתה עף מתוך הגוף שלך, ואתה יכול סוף סוף לא להיות עם האדם הזה שאתה כל כך שונא, שהוא בעצם אתה.."
"אבל אחרי כמה זמן הקלים כבר לא משפיעים, ובכל זאת אתה חייב להמשיך לחוות את זה, אז אתה ממשיך לחזקים יותר, אבל גם הם לא משפיעים להרבה זמן, אז מתקדם לחזקים אפילו יותר.. והמעגל הזה היה ממשיך אם לא היית עוזר לי לעצור את זה, ותודה על זה."
פרסי לא היה בטוח, אבל הוא חשב שראה דוק של דמעות מכסה את עיניו של ג'רי.
"אני שמח שיצא לי להיות האדם שכן עוזר," אמר פרסי, מעט במבוכה. הוא לא היה לגמרי בטוח איך להגיב לנאום הקטן של ג'רי. שניהם חזרו הביטו באש המרקדת, נמנעים מכל קשר עין. ג'רי מולל את אגודליו בעצבנות, כאילו התחרט על שדיבר. הלחלוחית נעלמה מעיניו.
שתיקה מילאה את החלל ביניהם, מעיבה על האווירה.
למזלם, צ'ארלס נכנס לחדר באותו רגע, מתנשף בכעס. הוא החזיק בידיו ערימה גדולה של גיליונות קלף, וצעד בדרמטיות של פעלולן קרקס.
"אם יש דבר שאני שונא בעולם הזה, זה את גברת פינס," הכריז צ'ארלס תוך שמיטה של גיליונות הקלף על השולחן. "אישה מטופשת עם מוח מעוות, שנוצרה בטעות מהכלאה בין טרול לנשר, וההורים שלה הם.." וכאן הוא הכניס מספר קללות יצרתיות למדי, שלא הולמות את דפיו הדיגיטליים של ספר זה (ה.כ).
פרסי וג'רי הביטו בו בהשתאות.
"מה בשם האלים קרה לך?" שאל פרסי כשצ'ארלס סיים סוף סוף את שטף הקללות היצירתיות מדי שלו.
"הפסיכית הזאת גירשה אותי מהספרייה עם מטאטא. היא טיטאה אותי החוצה! והיא עשתה את זה תוך כדי צרחות בקולי קולות שהיא לא רוצה לראות אותי מתקרב לספרים שלה אי פעם. כל זה רק בגלל שנשפך לי קצת דיו על ספר," הוא אמר בעלבון, תוך שימוש נלהב בתנועות ידיים.
"לפחות לקחת את הספר?" שאל ג'רי. הוא חיטט בערימת הגיליונות, מחפש כנראה ספר מגואל בדיו. המתח נעלם כלא היה.
"נראה לך שיכולתי? הזקנה המטורללת הזאת שלפה לי את הספר מהיד, אצבע אחרי אצבע," אמר צ'ארלס ושיפשף את אצבעותיו במבט למוד סבל.
חצי השעה הבאה עברה על פרסי בהאזנה לצ'ארלס וג'רי משמיצים את גברת פינס. ככל שהמשיך להקשיב להם, כך גבר בו הרצון לשרוף לעצמו את האוזניים כדי להיגאל מהשיחה המייסרת שלהם.
התשישות התפשטה בו, מזדחלת כמו נחש וחונקת אותו מבפנים. הוא רצה לנקות קצת את הראש, ונמאס לו לגמרי מהשיחות המשמימות שחבריו ניהלו על בסיס יומיומי.
"אני יוצא לסיבוב," אמר פרסי, קוטע את הדיון הנלהב בין ג'רי וצ'ארלס, שעסק בדרך הטובה ביותר לחטוף את "מגדיר הצמחים הקסומים באירופה: מהדורה מורחבת" מידיה הגרומות של גברת פינס.
"עכשיו?" שאל ג'רי בפליאה. "כיבוי אורות עוד רבע שעה."
"שיהיה," אמר פרסי. הוא נעמד, מתמתח. "אני אחזור אחר כך. ביי."
כמעט בלי לשים לב, פרסי הגיע לשפת האגם. רוח קרירה ליטפה את פניו, והוא השתעשע במחשבה לקפוץ למים לשחייה לילית.
לצערו, השעשוע הרגוע הסתלק די מהר, ואת מקומו תפסו מחשבות טורדניות.
השנה האחרונה עברה על פרסי בשלווה כזאת שהוא תהה לפעמים האם כל זה לא סתם חלום, והוא בעצם עוד בטרטרוס, או אולי הוא מעולף ומעליו גוהרת מפלצת.
אבל בין אם זה חלום ובין אם לא, פרסי כבר לא יכל להתכחש לזה שהוא לא ילד. הוא לא יכול להעביר יותר את זמנו בין מחנה החצויים להוגוורטס. בשלב זה או אחר, פרסי יהיה חייב להתמודד עם העובדה שהוא כבר אדם בוגר, ולקבל החלטה לגבי העתיד שלו.
זה הפחיד אותו הרבה יותר מקרבות.
באיזשהו מקום, היה משהו קל בהתמודדות עם המפלצות; בקרב לא היה זמן למחשבות.
בזמן קרב פרסי כמו נכנס לאיזה מצב השהייה, כאילו המוח שלו מכבה את מתג ההפעלה של המחשבות ומרכז את כל האנרגיה בניסיון להישאר בחיים. בקרבות אין צורך בבחירות - או שאתה מצליח ושורד, או שאתה נכשל ונופל קורבן לאיזו אמפוזה צמאת דם או קארפוי זועם.
פרסי ניצב עכשיו על פרשת דרכים - הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים. הוא תמיד היה כל כך עסוק בלהציל את העולם, עד שאף פעם לא היה לו זמן פשוט לשבת ולהתמקד בבחירות העומדות לפניו.
פרסי ידע בוודאות רק שני דברים:
הדבר הראשון הוא שלא משנה מה צופן לו העתיד, אנבת' תהיה חלק ממנו. הוא ידע בביטחון מוחלט שהעתיד שמחכה לו הוא עתיד שבו אנבת' לצידו, אלא שלרוע המזל ''עתיד שבו אנבת' לצידו'' הוא שם כללי לאפשרויות רבות. הוא יכול להיות מורה למקצוע מגניב כמו גלישת גלים, או מדריך במחנה החצויים, או פשוט אבא טוב לילדים שלו (ילדים! מי היה מאמין שהוא יחשוב כל כך רחוק).
הדבר השני שפרסי ידע בוודאות הוא שהאלים נמאסו עליו לחלוטין.
אחרי שתי מלחמות אולימפיות, נפילה לטרטרוס ואינספור קרבות ראווה לשעשועם של אחרים, פרסי רק רצה שיעזבו אותו בשקט.
נמאסו עליו לגמרי אלים פסיכיים שדופקים לו את החיים. הוא רק רצה לחזור למחנה, לבלות עם החברה שלו כמו מתבגר רגיל, להיות עם חברים ולהנות מהקיץ בלי ששום כוח אלוקי כזה או אחר יתערב לו בחיים. לשם שינוי, הוא רצה לחוות את החיים כמו שהיה חווה אותם לולא היה בנו של אל הים.
פרסי כמעט מעד על שורש עץ גדול שבלט החוצה, ומיהר להתאזן בעזרת ידיו. חוט המחשבה שלו נקטע, והוא הביט סביבו בנסיון לאסוף את מחשבותיו.
לפני שהוא הספיק להתרכז שוב, פרסי שמע קולות מדברים.
הקולות נשמעו אנושיים לחלוטין, ובכל זאת פרסי מיהר לאחוז בעט שבכיסו וצעד לכיוונם. הוא השתדל לשמור על השקט בזמן שאימץ את אוזניו והקשיב.
"...מת שדאגתי לקנות מהוגסמיד את כל זה," אמר קול אחד. הקול היה שייך לבן, ופרסי כמעט היה בטוח בזהות הדובר. "את יודעת, לא רציתי שגמדוני הבית יצטרכו לטרוח."
פרסי נשם לרווחה והוציא את ידו מכיס הגלימה. אחרי שהרמיוני הכריחה אותו להצטרף לאלרג"ה בשנה שעברה, לא היה לפרסי ספק שמדובר ברון והרמיוני.
"וואו! זה מאוד, אמ, מקסים מצידך," אמר קולה של הרמיוני, ופרסי ראה בעיני רוחו את התמיהה שלה.
"אז לכבוד מה ארגנת את כל זה?" שאלה הרמיוני אחרי רגע קצר של שתיקה.
"אמ. טוב, אז, כבר די הרבה זמן אני רוצה לומר לך, אבל, אמ, היה את כל עניין לבנדר והציפורים ההן, ולא ממש מצאתי - זאת אומרת לא ממש יכולתי - פשוט רציתי לומר לך משהו," אמר רון וכיחכח במבוכה. פרסי היה משוכנע שאוזניו של רון כבר החליפו את צבען לאדום חזק כל כך, עד שהיה אפשר להתבלבל ולחשוב שמראשו צמחו עגבניות קטנות.
"אז מה רצית לומר לי?" שאלה הרמיוני. פרסי דמיין אותה קומצת את אגרופיה במתח סקרן.
רון מילמל משהו, והרמיוני התנשפה. שניהם הפסיקו לדבר, ופרסי קיבל את הרושם שהם יושבים ומביטים בכוכבים בזמן שהרמיוני מעכלת את מה-שזה-לא-יהיה שרון אמר לה.
זה הזמן לתת להם פרטיות, החליט פרסי. הוא נסוג לאחור וחזר לעמוד לצד עץ האלון הגדול שכמעט גרם לו ליפול.
באמצע מה הוא היה? משהו לגבי העתיד והשנה הבאה. הוא כמעט מצא את המחשבה שוב, אלא שקול געייה הפריע לו.
פרסי חייך לעצמו. הנה חבר ותיק שהוא לא ראה כבר הרבה זמן. בעליזות מסויימת, פרסי צעד אל שפת האגם, ששיקפה בחשכה את אינספור הכוכבים שבשמיים.
כפי שציפה, בסי האופיטאוטאורוס שחה במעגלים רחבים בשולי האגם. הוא געה במרץ מוטרד, ככה שפרסי הניח שיש איזו חיה במצוקה שזקוקה לחילוץ.
בסי גדל מאז הפעם האחרונה שפרסי ראה אותו; זנבו התארך לכמעט מטר וחצי, וכל גופו התעבה. במונחים ימיים, בסי נראה כמו דה רוק של ההיפוקמפוסים.
"מווו," אמר בסי בדאגה.
"מה קרה לך?" שאל פרסי. כל התסכול שהיה בו התנקז בבת אחת, ופרסי הבין כמה מתח היה עצור בו קודם. היה טוב לראות מישהו מוכר, מהחלק בחיים שלו שהוא באמת אהב.
"מווו," ענה לו בסי, מחווה בזנבו לכיוון המים השחורים.
פרסי נאנח בשמחה והתכופף לחלוץ את נעליו. כנראה שהוא בכל זאת יטבול הלילה, הוא חשב בשעשוע.

                             ***

את יום המחרת העביר פרסי בשיטוט בין שיעורים, עיניו טרוטות מעייפות. כמעט חצי מהלילה הוא בילה בחילוצו של הדיונון הענק מהסבך שבו נתקע.
הוא חטף עונש מסנייפ כי נרדם במהלך השיעור, והעבודה שהגיש למקגונגל הוחזרה אליו כשהאות "ע" מתנוססת בגאווה בראש העמוד, כך שעד ארוחת הערב פרסי כבר היה מותש ומתוסכל.
פרסי שיחק בביצים שעל הצלחת שלו, נמנע מלאכול אותן. לא התחשק לו לאכול, והוא שקל פשוט לעלות לישון ולסיים כבר את היום המטופש הזה.
תחושה משונה אפפה אותו פתאום, מבשרת על משהו שעתיד להתרחש. פרסי סמך מספיק על חושי החצוי שלו, והביט סביבו במירב הערנות שהצליח להפיק.
שום דבר מוזר לא נראה בתקרת הכוכבים המכושפת, וגם לא בפני האנשים הסועדים סביבו. ובכל זאת, פרסי ידע שמשהו עומד לקרות. אדרנלין החל לזרום בפרסי, והוא הרגיש את הדם גועש בו. הוא רצה לרוץ קצת, או לעשות פעולה אחרת שתוציא את עודפי האנרגיה שלו.
כמו בתגובה להרגשתו, תלמיד מגודל ניגש אליו ובידו גליל קלף קטן ומגולגל.
"זה בשבילך," נהם התלמיד ושמט את המכתב על השולחן.
פרסי מיהר לקרוע את החוט הקטן שקשר את המכתב, בלהיטות כזו עד שכמעט קרע את הקלף.

פרסי היקר, נכתב בקלף. כתב היד הנטוי נראה מבולגן מהרגיל, וכתמי דיו קטנים העידו על החיפזון שבו נכתב המכתב.

הבטחתי לך ולהארי שתוכלו לבוא איתי כשאמצא את אחד ההורקרוקסים. אם אתה אכן מעוניין בכך, אנא גש למשרדי בהקדם האפשרי. אם אינך מעוניין, שרוף את המכתב.
שלך, פרופסור דמבלדור.

פרסי מיהר להיעמד, מבהיל בטעות תלמידת חמישית שישבה לידו. הוא בקושי הספיק למלמל התנצלות ולחטוף מהצלחת שלו לחמנייה תפוחה לפני שהזדרז לצאת מהאולם הגדול.
הוא רץ אל חדר המועדון של הפלפאף, ליבו פועם במהירות. התחושה הזאת.. זה לא מקרה שהיא הופיעה רגע לפניקבלת המכתב מדמבלדור. משהו עומד לקרות, והוא צריך את כל המזל שיוכל להשיג.
פרסי נכנס לחדר המועדון, כמעט מופתע לראות נערים ונערות יושבים שם ברוגע כזה. איך הם לא מרגישים את הבהלה, את הדחיפות המשונה הזאת?
הוא השליך את הלחמנייה לאש. ריח מנחם, של בית וחמימות, מילא את אפו.
"בבקשה תעזור לי, אבא," לחש פרסי בשקט, עיניו עדיין נעוצות בלחמנייה הנשרפת. "במה שעומד לקרות, מה שזה לא יהיה."
פרסי התקדם לעבר חדרו. הוא מיהר להחליף את גלימתו לג'ינס כחול והחולצה הכתומה של מחנה החצויים, בהרגשה שלא יהיה הולם לצאת למסע חיפושים בלבוש אחר.
סביב צאוורו הוא ענד את שרשרת החרוזים שלו, שסימלה את מספר שנותיו במחנה. הוא העביר מכיס הגלימה אל כיסי המכנסיים את אנקלוסמוס והשרביט, ואל נעלו השמאלית תחב פגיון קטן, על כל מקרה שלא יבוא.
קעקוע הSPQR שלו היה חשוף בעקבות שרווליה הקצרים של החולצה, אבל לפרסי לא היה אכפת.
הוא יצא מחדר המועדון, וצעד בזריזות לכיוון משרדו של דמבלדור, חולף בדרכו על פני פסלי אבן ושריוני אביר.
ידו הימנית של פרסי מיששה את ששת חרוזיו, וברוגע רב יותר דפק פרסי בידו השנייה על הדלת. הוא עוד לפת בידו את השרשרת כשהדלת נפתחה.

מי היה מאמין שעברה שנה מאז שהתחלתי את זה, ואני רק בפרק 19