נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

7

הפרק הזה מוקדש לrachel-luna-amazing:-)

אני רק מזכירה שפרסי לא יודע שהוא במפקדה של מסדר עוף החול.

כשפרסי התעורר, הוא מצא את עצמו בין נוצות אפורות לשערות פרוותיות.
בקביק? הוא גנח. מזל שהוא לא צריך לפתוח את הפה כדי לתקשר עם סוסים, אחרת הוא היה בולע נוצות.
גוזל. להגן על הגוזל. אמר בקביק בקול עליז.
למה אני גוזל? שאל פרסי בתהייה. כבר מזמן הוא החליט שלא להתווכח עם היפוגריפים - זה רק מעצבן אותם והם מחליטים לעשות דווקא.
גוזל גוזל גוזל. אמר בקביק בעליצות. בקביק טוב. מחמם גוזלים.
לקח לפרסי בערך חצי שעה של שידולים לצאת מהכנפיים של בקביק. היתה לו תחושה שהוא יסתדר מעולה עם בלאקג'ק, הפגאסוס שלו.
פרסי עמד לצאת לצאת מהחדר, כשלפתע נכנס אליו איש עם שיער שחור ועיניים רדופות. הוא החזיק בידו עוד שק, שלפי הריח היה מלא בעוד סמורים, ונראה משועשע למראהו של פרסי המלא בנוצות ובפרווה.
"מה אתה עושה פה?" שאל סיריוס בלק.
"אממ.. שמעתי שיש פה היפוגריף, אז עליתי אליו, ואז הוא נראה רעב אז הבאתי לו קצת לאכול.." אמר פרסי. כמו תמיד, הוא לא שיקר. רק סילף מעט את האמת.
סיריוס זקף את גבותיו. "הוא נראה רעב? אז למה לא ביררת איפה אני?" הוא שאל.
"טוב, חיפשתי אותך, ואז במקרה מצאתי את הסמורים אז פשוט החלטתי להאכיל אותו.." סיפר פרסי. ידו התגנבה בינתיים לכיס, למקרה שהעיניינים יתחילו להסתבך.
"אה, טוב," ענה סיריוס בלק. הוא התקרב לבקביק בלי לקוד קודם, ובקביק צהל באושר (סיריוס! אוכל! סמורים!).
"בכל אופן, מולי חיפשה אותך קודם. כדאי שתרד למטה ותסביר איפה היית כל הבוקר, היא בטח משתגעת מדאגה." סיריוס תפס סמור מת בידיו והחזיק בזמן שבקביק אכל בתיאבון. זה היה מחזה מבחיל למדי, אפילו אחרי שפרסי ראה אותו כמה פעמים אתמול בלילה.
"בסדר, להתראות," הוא אמר לסיריוס והסתלק מהחדר. הוא החל להמהם לעצמו את אחד משירי המדורה של המחנה בעודו יורד במדרגות לכיוון המטבח.
על השולחן במטבח היו מונחים ערימה קטנה של טוסטים. גברת וויזלי עמדה שם ונראה שבדיוק התכוונה לצאת, כי האש באח היתה ירוקה.
"אה, פרסי, הנה אתה, דאגתי נורא," היא אמרה עם חיוך גדול של אושר על פניה. "שמעת את החדשות? רון שלנו מונה למדריך! מדריך רביעי במשפחה!" לחייה היו סמוקות באושר.
"וואו, איזה יופי," קרא פרסי. הוא לא מונה למדריך, אלא גרובר. כנראה זה היה קשור לעובדה שהוא לא יכל לשתוק בשיעורים ושכבר פעמיים הוא בטעות פוצץ שירותים.
"השארתי לך אוכל על השולחן, וכשאני אחזור נעשה חגיגה גדולה לכבוד רון והרמיוני. גם לקחתי את הרשימה של הציוד הנדרש, ככה שאתה לא צריך לדאוג." אמרה גברת וויזלי. החיוך לא מש מפניה לרגע. היא קצת הזכירה לפרסי את קטו, אם כל המפלצות, שלא הפסיקה לחייך גם כשדיברה על טרף חצויים.
פרסי חייך והתיישב לאכול. בינתיים, גברת וויזלי אמרה בקול ברור "סמטת דיאגון" ונעלמה בתוך האש.
היות ופרסי לא הספיק להתפזר ביום וחצי האחרונים, לא היה לו מה לעשות והוא עלה להיות עם בקביק. נראה שבקביק הגיע לתובנה מעניינת על מיטות, והוא היה להוט לחלוק אותה (הן בעצם מדף שעליו אנחנו מאחסנים את הגוף שלנו כשאנחנו לא משתמשים בו).
אחר כך, לקראת אחר הצהריים, הוא ירד לחדר. רון והארי ארזו את המזוודות שלהם, ורון התעסק בסיכת המדריך שלו ללא הרף - קודם הוא הניח אותה על הארונית ליד מיטתו, אחר כך הכניס לכיס בג'ינס שלו, ואז הוציא והניח אותה על ערימת גלימות מקופלות. רק כשפרד וג'ורג' הציעו לחבר את הסיכה למצח שלו בלחש קיבעון, הוא הכניס סוף סוף את הסיכה לתיק.
גברת וויזלי חזרה בסביבות השעה שש, עמוסה בספרים ובידיה גם חבילה ארוכה עטופה בנייר חום עבה שאותה העבירה לרון.
רון פתח את החבילה בהתלהבות והארי ניגש לפרסי.
"יש לך מטאטא?" שאל אותו.
"לא," ענה פרסי בתחושת דיכאון קלה. הוא ניסה לטוס על מטאטא פעמיים בחייו - שתיהן כשהיה בן 11 - לפני שגילה שאדון השמיים שונא אותו. נראה שגם מטאטאים שונאים אותו, כי אחד מהם נשבר והשני טס גבוה באוויר ואז ניער מעליו את פרסי. לולא התגובה המהירה של מאדאם הוץ', פרסי היה הופך לפנקייק-חצויים.
"אני לא יכול לעוף בגלל סיבות משפחתיות.." הוא הסביר.
נראה שהארי סקרן, אבל לפני שיכל לשאול משהו (פרסי הניח שהוא ישאל משהו בסגנון של - איזו מין משפחה מטופשת בעולם תמנע ממך לעוף על מטאטא, שהרי זהו ספורט החלומות של כולנו?), ג'יני הגיעה וקראה להם למטה.
במטבח, גברת וויזלי תלתה שלט גדול עם הכיתוב - מזל טוב לרון והרמיוני - מדריכים חדשים.
פרד גילגל את עיניו במחאה.
סיריוס בלק היה שם, וגם לופין, המורה לשעבר לשעבר להתגוננות מפני כוחות האופל, ועין הזעם מודי, המורה לשעבר שבעצם נחטף וננעל בתוך ארגז קסמים לתשעה חודשים. חוץ מהם, אישה צעירה עם שיער ורוד צעקני ישבה שם, וקוסם שחור קירח עם עגיל זהב בצורת חישוק.
הרבה שיחות התנהלו במקביל, מה שכמובן חירפן לגמרי את הפרעת הקשב של פרסי.
"אלאסטור, כבר המון מזל אנחנו מתכוונים לבקש - תוכל להציץ בשולחן בטרקלין ולראות אם זה בוגארט בפנים?" שאלה גברת וויזלי כשהחיוך הענק עדיין לא מש מפניה.
"כן, זה בוגארט. שאלך להפטר ממנו?" ענה עין הזעם.
"לא, לא, אני אעשה את זה, אין צורך," ענתה גברת וויזלי בזחיחות.
אדון וויזלי הרים כוסית. "לרון והרמיוני, המדריכים החדשים בבית גריפינדור!"
"אני מעולם לא הגעתי להיות מדריכה," סיפרה המכשפה ורודת השיער. "ראש הבית שלי אמרה שחסרות לי כמה תכונות, כמו היכולת להתנהג יפה."
ג'יני התגלגלה מצחוק, ואילו הרמיוני נראתה כאילו אינה יודעת אם לצחוק או לא ולכן התפשרה בסוף על לגימה גדולה מהבירצפת שלה (משקה שפרסי מאוד אהב, ושהזכיר לו את השוקו החם ברומא החדשה).
"אף אחד לא היה ממנה אותי למדריך, ביליתי יותר מדי זמן בעונשים עם ג'יימס. לופין היה הילד הטוב, הוא קיבל את הסיכה." אמר סיריוס בלק ופלט צחוק מתנבח שגרם לפרסי לקפוץ ולהושיט יד לכיס שלו, לכיוון החרב.
"אני חושב שדמבלדור קיווה שאצליח להשתלט על החברים שלי," אמר לופין. "למותר לציין שנכשלתי כישלון חרוץ."
רון דיקלם דברי הלל למטאטא החדש שלו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, וגם למי שלא.
כשפרסי ראה את הארי ניגש לפרד וג'ורג' שדיברו עם קוסם קטן שנראה מפוקפק, הוא החליט שהנוכחות שלו לא נחוצה ושזה בדיוק הזמן הנכון ללכת להתקשר לאמא שלו.
הוא החל לעלות במדרגות, אלא שאז הוא שמע קול בכי מכיוון הקומה השנייה.
פרסי שלף את העט שלו ורץ במעלה המדרגות. הוא חצה את המסדרון ופתח את דלת הטרקלין.
גברת וויזלי נצמדה שם אל הקיר החשוך, שרביטה בידה וכל גופה רועד. לאור הירח על השטיח הישן, בפישוט איברים, מתה לגמרי, שכבה ג'יני.
כל האוויר אזל מריאותיו של פרסי. ג'יני מתה? איך הוא לא שם לב? איך הוא לא היה שם כדי למנוע את זה?
אבל רגע, ג'יני לא למטה, מדברת עם אותה מכשפה ורודת שיער? אם ככה, למה היא שוכבת שם, מתה?
"ר-ר-רידיקולוס!" התייפחה גברת וויזלי.
פלאק.
ג'יני המתה הפכה לרון המת. באותו רגע נשמעו צעדים מאחוריו של פרסי, אבל זה לא שינה לו כלום. הוא חייב להוציא מכאן את גברת וויזלי ולתת למישהו אחר להתמודד עם הבוגארט.
הוא נכנס לתוך החדר ותפס את גברת וויזלי בידה.
"גברת וויזלי, את חייבת לצאת מכאן!" הוא אמר וכיוון אותה אל הדלת. הוא נעצר באמצע הדלת למשמע קול פלאק נוסף.
הוא הזיז את מבטו לכיוון גופתו של רון, וראה שם מחזה מזוויע.
סאלי ג'קסון שכבה שם מתה, כשמעליה עומדת מפלצת שכמעט ולא ראה. ואז, נשמע פלאק נוסף, והיא הפכה לאנבת', מורעבת וכחושה, עיניה היפייפיות מביטות בלי לראות. שוב נשמע רעש, והיא הפכה לטייסון, עינו היחידה מלאת דמעות והוא מביט בתחינה נואשת לפרסי, מבועת מאיום בילתי נראה. קול נוסף, וטרטרוס היה שם. "לא תוכל להביס אותי, כשם שלא תוכל להביס את האדמה. המפלצות אינסופיות, ואין לך את היכולת לעמוד מולנו," הוא אמר.
פרסי שנא את חוסר האונים שהרגיש. מה תועיל החרב שהחזיק נגד הדבר שעומד מולו? מה יעשה אם אימו, אנבת', טייסון וכל שאר האנשים שאהב ושסמכו עליו יזקקו לו והוא לא יהיה שם לעזור להם?
אלא שלא היה לו זמן להתעמק במחשבות. טרטרוס שוב השתנה, והפך לבוב.
בוב הביט בו בעיניים מלאות כאב. "אתה נטשת אותי," הוא אמר במרירות. "נטשת אותי אחרי שמחקת לי את הזיכרון והשארת אותי לנקות. נטשת אותי אחרי שקפצתי בשבילך לטרטרוס, והשארת אותי למלט אותך משם למרות שאני הייתי צריך להיות זה שעולה במעלית." בוב הקטן ילל בהסכמה. בוב הפך לדמסן. "יכולתי להשאר בבקתה שלי, איפה שנעים וטוב לי, אבל אתה והחברה שלך גרמתם לי לבוא להציל אתכם. ואיזה תועלת יצאה לי מזה?!" הוא שאג בכעס. נראה שעמד לתקוף, אלא שאז הוא השתנה לקליפסו.
פניה היו רטובות מדמעות והיא הביטה בו בכעס מהול באהבה. "יכולת להשאר איתי!" היא צעקה. "ובכל זאת בחרת לעזוב.." קולה נשבר תוך כדי התייפחות.
בוב, דמסן וקליפסו. את שלושתם פרסי נטש לגורלם, ועזב כדי להציל את עצמו.
קליפסו הפכה ללוק. "האלים מנצלים אותך, ואתה יודע את זה." הוא אמר, עיניו הכחולות בוערות בשנאה. " בסופו של דבר אתה תבין, בדיוק כמוני, שאין לך סיבה להשאר נאמן להם, ואז אתה תחפש דרך לבגוד."
לוק הפך לביאנקה. " למה אפשרת לי ללכת לשם?" היא שאלה בפרצוף מלא עצב. "ידעת מה זה יעשה לניקו. ידעת שההזדמנות שלי לחיים החדשים תיזרק!" היא הטיחה בו, ואז השתנתה לניקו.
"אני שונא אותך!" ניקו צעק עליו. "ביאנקה מתה בגללך! בגללך לא יכולתי למצוא מקום כל השנים האלה! הכל רק באשמתך.." קולו נשבר, והוא הפך לפול, ששכב מת עם חרב נעוצה בגבו. הוא רק בן תמותה, נדמה שהאפלה לחשה, דבר לא היה קורה לו אם לא היית בחייו..
פרסי לא שם לב לרגע שנפל על ברכיו, וגם לא לרגע שבו התחיל לבכות. בסופו של דבר, לא משנה בכמה קרבות הוא ניצח, חלק מהאנשים שהוא אוהב ימותו. והאנשים שהוא כבר איבד - האם הם מאשימים אותו? הוא בטח יכל למצוא דרך אחרת, דרך שבה הם לא יצטרכו לאבד את חייהם. דרך שבה איש לא יאלץ להקריב את קורבן המלחמה -
יד אחזה בכתפו. הבוגארט, שהפך בנתיים לבקנדורף שהביט בתמונה של סילנה בפנים מלאות עצב, השתנה לכדור כסוף.
"רידיקולוס!" אמר פרופסור לופין, והבוגארט נעלם בעננת עשן.
פרסי הביט לכיוון הדלת, שם עמדה גברת וויזלי וחיבקה את הארי כאילו חייה תלויים בכך. הם ראו את כל זה? גופו לא יכל להפסיק לרעוד.
הארי הביט בו כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו, וכך גם עין הזעם מודי.
לופין המשיך לתפוס בכתפו, במחווה שהיתה מנחמת באופן מוזר.
"הנה, קח קצת שוקולד," הוא אמר בחום ודחף לידיו של פרסי חפיסה ענקית של שוקולד.
פרסי הנהן בתודה ואז עלה ברגליים רועדות לחדר שבו ישן.

שבוע טוב וחג שמח:-)