נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

25

אני מתנצלת מראש על הקיטשיות של תחילת הפרק. שימח אותי לחשוב על זה, אז זה זכה להיכנס.

"אתה חושב לפעמים על העתיד?" שאלה אנבת', ראשה שעון על כתפו פרסי.
"לפעמים," ענה פרסי. הוא נדנד את רגליו, וחש את השלווה של יום ראשון בצהריים מבעבעת בו.
"ומה אתה חושב?" היא שאלה.
"אני לא מגלה לך," הקניט אותה פרסי, חיוכו המעוקם מכסה את פניו.
אנבת' הזדקפה באחת. היא עטתה על פניה את מסכת האיום הטובה ביותר שלה, שנפגמה רק בזכות עיניה מלאות השעשוע.
"פרסאוס ג'קסון," אמרה ונעצה בו את אצבעה. "אתה תגלה לי ברגע זה, וזו לא שאלה."
"אמרתי לא," ענה לה פרסי. למרות שהוא אפילו לא חשב שיצליח להסתיר מאנבת' את המחשבות שלו, הוא נהנה מהמשחק הקטן ששיחקו.
אנבת' עיוותה את פניה, ופרסי חרץ לשון.
נראה אותך מאלצת אותי לספר לך, אמר במבטו. בבת אחת, ללא שום התראה מוקדמת, אנבת' תקפה. היא קפצה עליו, מפילה אותו על המיטה שלו. פרסי התקפל, ואנבת' ניצלה את הרגע, מתיישבת על הבטן שלו. היא ריתקה את ידיו למיטה, ואז הביטה בו בניצחון.
"ניצחתי," אמרה אנבת' בקול מתנשא. "עכשיו אתה צריך לספר לי."
"רדי ממני ואני אשקול את זה."
"בשום פנים ואופן לא."
"אז אין לי הרבה ברירה בעצם, נכון?" שאל פרסי.
"נכון," ענתה אנבת' בעליצות. היא המשיכה לשבת על בטנו של פרסי ולסקור את פניו בתשומת לב.
"אם את חייבת לדעת.." אמר פרסי, מרגיש את פניו מתלהטות מעט, "חשבתי על החתונה שלנו."
פניה של אנבת' התרככו, והיא שיחררה את פרסי.
"חתונה?" היא שאלה. היא עזרה לפרסי להתרומם לתנוחת ישיבה, ואז חזרה להשעין את ראשה על כתפו. "מה חשבת על החתונה שלנו?"
"זה יהיה אירוע צנוע. נעשה אותו בפלאזה, כמובן."
אנבת' פרצה בצחוק.
"ומה עוד?" היא שאלה.
"טוב, אסטל יכולה להיות השושבינה שלך, והבת של המאמן הדג' יכולה להיות נושאת הטבעת. הן ילבשו שמלות קטנות תואמות ויחזיקו ידיים, ואת תלכי לפניהן, עם שמלה לבנה שהמוזות בעצמן יתפרו," סיפר לה פרסי. "יהיו שם רק אנשים שאנחנו אוהבים, כלומר אף אל לא יוכל אפילו להתקרב לאיזור. יהיה מקום מיוחד בשביל גברת אולירי, ככה שהיא לא תרגיש מקופחת, ואפשר לסדר אפילו מקום נחמד לבלאקג'ק."
"זה נשמע מקסים," אמרה אנבת'. חיוך רחב נפרש על פניה. "ומה יהיה אחרי החתונה?"
"טוב, אנחנו ניסע לירח דבש," אמר פרסי. "באיזשהו מקום נחמד באירופה, אבל לא ביוון או איטליה. אולי בולגריה או משהו כזה. זה יהיה נחמד, נכון?"
"מאוד," ענתה אנבת'. "ומה יהיה אחרי ירח הדבש?"
"נחזור למחנה החצויים, ונעשה מסיבה ענקית, שדורות של חצויים ידברו עליה בקנאה. ואז נבטיח לכירון שנחזור לבקר מדי פעם, וניסע לרומא החדשה כדי לגור בבית שלנו, שיהיה מוקף במדשאה ענקית ויפה. ויום אחד, כשנבנה עיר גם בצד היווני, נעבור לעיר החצויים, כי אם נודה את האמת, אנחנו הרבה יותר אוהבים יוונים," אמר פרסי. הוא העסיק את מבטו בצפייה באצבעותיה של אנבת', ששיחקו בקצוות שיער קטנה.
"כבר ממש תכננת הכל," אמרה אנבת'. הפתעה נשמעה בקולה, והוא קיווה שהוא לא הפחיד אותה בתיאור הדמיון שלו.
"היה לי משעמם בשנה שעברה," הודה פרסי.
אנבת' הרימה את ראשה מכתפו והסתכלה עליו. עכשיו, כשראה את פניה, הוא ידע שאין סיכוי שהפחיד אותה; על פניה היתה נסוכה הבעה רכה, מלאת רגש בלתי מפוענח. היא נראתה מהורהרת.
"אתה תרצה להמשיך לצאת למסעות חיפושים? תרצה להמשיך להיות חניך במחנה, בעתיד הזה שאתה מדמיין?" היא שאלה. מצב הרוח הקליל נמוג מעיניה, והיא נראתה כאילו היא באמת ותמים רוצה לדעת את התשובה.
"אני לא יודע," ענה לה פרסי לאחר רגע של מחשבה. "כלומר, אני אוהב את המחנה. הוא הבית שלי, ותמיד יהיה הבית שלי. אבל נמאס לי להיות כלי במשחק האינסופי של האלים, ונמאס לי שהחיים שלי עומדים בסכנה רק בגלל שהם רוצים משהו או בגלל שהם עושים שטויות. מה שאני באמת רוצה זה להיות עם האנשים שאני אוהב בלי שאף אחד כמעט ימות באיזו דרך מזוויעה, זה הכל. זה נשמע לך הגיוני?"
אנבת' חייכה אליו חיוך קטן, עצוב.
"זה נשמע לי הגיוני," היא ענתה. הם ישבו יחד בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותיו. ידיהם מצאו את דרכן זו אל זו בזמן שהשמש התקדמה לאיטה אל המערב. הצללים התארכו, וקולות ילדים משחקים נשמעו מחוץ לחדר.
"זה מה שהיית מבקש אם יכולת לבקש כל דבר שתרצה? חיים שלווים?" שאלה אנבת' כשהשעה התאחרה והערב כבר ארב.
"אני חושב שכן," אמר פרסי. "ומה את היית מבקשת?"
תשובתה של אנבת' נבלעה בצליל דפיקות בדלת.
"אל תחשבי שהתחמקת מזה, חכמולוגית," אמר פרסי וקם לפתוח את הדלת.
"אני לא אתחמק, מוח אצה," אמרה אנבת' בחיוך. היא הזדקפה והטיבה את חולצתה.
"מי שם?" שאל פרסי.
"תינוק סיני, פרשית נחמדה מדי ובחור חתיך," ענה קול מעבר לדלת.
פרסי פתח את הדלת בחיוך רחב.
מולו עמדו פרנק, הייזל וליאו. הייזל גבהה בחודשים האחרונים, והגיעה עכשיו לכתפיו של פרנק. פניה השחומות נוקדו בנמשים קטנים, שדווקא גרמו לה להיראות בוגרת יותר. פרנק נראה בטוח בעצמו בהרבה משהיה בעבר, ועמד בנינוחות שפעם חסרה לו. ליאו נראה בדיוק אותו דבר, אולי רק בתוספת כמה סנטימטרים של גובה - נער שדוני ורזה עם חיוך שיגרום לכם לחשוב, או-או, צרות בדרך.
"אתם ממש, ממש מאחרים," אמר ליאו. "ובגלל שאנחנו מאוד נחמדים, קבענו לכם רק עונש קל. אתם תהיו אלו שמשלמים על הארוחה היום."
אנבת' נחרה.
"היית מת, ואלדס," היא אמרה.
"באמת הייתי מת, אבל זה לא היה להרבה זמן, אז זה בסדר," ענה ליאו. הייזל רטנה במורת רוח משועשעת ופרנק גילגל עיניים.
"נבוא עוד כמה דקות, אתם יכולים פשוט לחכות לנו שם," אמר להם פרסי.
"ממש מבולגן כאן," אמרה הייזל. עיני הדבש שלה שוטטו לאורך החדר ההפוך.
"כן, רמת החיים שלי מאוד ירדה מאז שהפסקתי לחלוק חדר עם טייסון," אמר פרסי. הוא חיפש את הנעליים שלו בהר הבלגן שהצטבר ליד השולחן שלו, וקילל את עצמו בלב על זה שפשוט זרק אותן איפשהו מוקדם יותר.
אם לומר את האמת, פרסי פשוט לא בילה מספיק זמן בחדר שלו כדי לסדר אותו. בין השיעורים לבילויים עם חברים, פרסי לא היה בחדר יותר זמן ממה שנחוץ כדי לבלגן אותו.
"אנחנו זזים, תבואו מהר," אמר פרנק. הוא גרר אחריו את ליאו ויצא.
"נתראה עוד מעט," אמרה הייזל ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת.