נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

28 א - צוואה וקול צווחה

הרמיוני רכנה מעל רון המגוזרר וטפטפה כמה טיפות של תמצית האזוביון שהארי העביר לה. עשן הסתלסל מכל מקום שבו פגעה טיפה.
"הוא יהיה - ?"
"הוא יהיה בסדר," אמרה הרמיוני בעייפות והסיטה קצוות שיער שנכנסה לעיניה. "אבל אנחנו צריכים להביא אותו למקום שהוא יוכל לנוח בו."
"למה לא כיכר גרימוולד?" שאל הארי. דמעות עלו בעיניה של הרמיוני.
"י-יאקסלי תפס את היד שלי," היא אמרה בקול חנוק. "וכשהתעתקנו לבית של סיריוס, הוא עדיין היה איתנו. הטלתי לחש כדי לנתק אותו ממני כשהתעתקנו לפה, אבל... אני לא חושבת שנוכל לחזור לשם."
"הי, הכל יהיה בסדר," אמר הארי כשראה אותה מוחה את דמעותיה בכף ידה.
רון גנח בכאב, עיניו עצומות. הארי לא היה בטוח שהוא בכלל בהכרה.
"איפה אנחנו, בכל אופן?" שאל הארי. הוא נעמד והסתכל סביב. קרני שמש זהובות הטילו את אורן על גבעה ירוקה ושופעת דשא, וכביש גישה רחב התפתל על ידם. על הגבעה ניצב עץ אורן ענק, ומחטיו הירוקים הצביעו על ערימת כבלים עבים, שנצצו באור מוזר. צללית של אדם נשענה על העץ. היא היתה רחוקה מכדי שהארי יצליח להחליט בוודאות אם מדובר בבן או בת.
"יש שם מישהו," אמר הארי להרמיוני, לפני שהספיקה לענות לו. "את חושבת שהוא ראה אותנו, או שיש זמן להתעטף בגלימת ההיעלמות?"
"אין סיכוי שהוא לא ראה אותנו," אמרה הרמיוני. "תראה, הוא מתקרב."
הצללית החלה ללכת במורד הגבעה. היא התקדמה במהירות, והארי ראה שזו נערה שמתקרבת אליהם. היה לה מבנה גוף רחב, והיא נראתה כאילו בזמנה הפנוי היא הורגת דובים להנאתה; הזרועות שלה היו עבות יותר מהצוואר של דאדלי, וזה אומר הרבה.
הנערה הגיעה אליהם. היא סקרה בעיניה את הארי, עברה להרמיוני, והגיעה לבסוף לרון המוטל על הקרקע. הארי התקשה לבחון אותה בחזרה; אולי השמש השתקפה מבגדיה, ובגלל זה הוא לא מצליח להביט בה?
"אתה חצויים?" שאלה הנערה. קולה היה מחוספס מעט.
הארי והרמיוני החליפו מבטים זהירים. גם במקום הזה אכפת לאנשים מטוהר דם?
"כן," ענה הארי בשם שלושתם.
הנערה חייכה. יכול להיות שהיא התכוונה לעודד אותם, אבל החיוך, שדמה יותר לחשיפת שיניים, לא עודד בשום צורה.
"אז הגעתם למקום הנכון. אני מניחה שאתם צריכים עזרה עם החבר שלכם?" שאלה הנערה. עכשיו, במבט מקרוב, הארי העריך שהיא בסוף שנות העשרה לחייה.
"כן, תודה," אמרה הרמיוני. היא המשיכה לכרוע ליד רון בתנוחה מגוננת, כמו ציפור שמשגיחה על גוזלה.
"שרמן!" צרחה הבחורה לעבר הגבעה, והארי קפץ בהפתעה. "בוא לכאן, ותביא איתך אלונקה!"
צללית נוספת, שהארי לא ראה קודם לכן, נגלתה על הגבעה.
"בסדר!" צעק קול, שהגיע מכיוון הצללית. "אני חוזר עוד רגע!"
"רודפות אחריכם מפלצות?" שאלה הנערה.
"אממ, לא," אמר הארי. עד כמה רע הם נראו אם היא הרגישה צורך לשאול את זה?
הצללית על הגבעה נעלמה. כמה דקות מביכות עברו עד שהאדם הופיע שוב, מלווה בשני אנשים שמיהרו לרדת בגבעה. השניים האחרים החזיקו אלונקה.
כשהקבוצה התקרבה, הארי ראה שכל שלושת הנערים צעירים יותר מהבחורה שכבר היתה איתם. היה שם בן מגודל, שדמה באיזשהו אופן לבחורה הגדולה, ונראה כאילו הוא מסוגל לשבור עץ לשניים. בחורה נוספת מיהרה להניח את האלונקה ליד רון, וסימנה לבחור עם קעקוע של קשת בענן לעזור לה.
תוך כמה שניות רון כבר קובע לקרש-גב, והוא הורם על ידי הבחור המגודל והבחור המקועקע.
"קדימה, בואו נלך למחנה," אמרה הבחורה הראשונה, שנראתה כמו המנהיגה.
הארי והרמיוני הובלו במעלה הגבעה. הארי הופתע מהצורה שבה קיבלו אותם בלי לשאול שאלות - כאילו שלושה נערים שמופיעים משום מקום וצריכים טיפול רפואי זה רגיל לגמרי.
הם סיימו לטפס, והגיעו לפסגת הגבעה הקטנה. למרבה התדהמה, הארי ראה שטעה קודם לכן; לא ערימת כבלים נכרכה סביב עץ האורן הענק, אלא דרקון. הארי לא הבין מספיק בדרקונים כדי לדעת מאיזה זן הוא, אבל עיניו נצנצו ברוע והוא נראה כאילו ישמח לטרוף את הארי לארוחת הצהריים.
"הרמיוני, תראי," אמר הארי ונגע בזרועה כדי להסב את תשומת ליבה. עיניה הצטמצמו כשראתה את הדרקון.
לא נראה שארבעת הנערים האחרים מתייחסים לדרקון. הם המשיכו להתקדם בצעדים מהירים, בהובלת הנערה הענקית, עד שפתאום נבלמו.
"האלונקה לא עוברת," אמר הבחור המגודל והתנשף במאמץ.
הנערה המובילה, זו שדיברה איתם ראשונה, השקיפה אל הארי והרמיוני בחשדנות.
"מי ההורים האלוהיים שלכם?" היא שאלה בזעף.
"אממ, מה?" שאל הארי.
"ההורים האלוהיים שלכם," היא אמרה שוב, כאילו זה מסביר הכל. "איזה אל הוא ההורה שלך?"
"למה הכוונה?" שאלה הרמיוני בגמגום.
"הם כנראה בני תמותה," אמר הנער עם הקעקוע. הוא והנער השני ניסו להעביר שוב את האלונקה, אבל היא נהדפה לאחור, כאילו כוח בלתי נראה כלשהו חוסם אותה.
"איך קוראים לכם?" שאלה הנערה המובילה.
"אני הארי," אמר הארי, שהחליט שמוטב לא לשקר. "זו הרמיוני - " הרמיוני נופפה בביישנות, "וזה רון," הארי החווה בידו אל רון חסר ההכרה.
"בסדר," מילמלה הנערה. "בסדר. אני, קלאריס לה-רו, מאשרת לבני התמותה הארי, הרמיוני ורון להיכנס למחנה החצויים."
הארי לא היה בטוח, אבל נדמה לו שהאוויר מולו קצת הבזיק. רעם עמום נשמע, אף שהשמיים היו חפים מעננים.
"אז אנחנו נכנסים?" שאלה הרמיוני.
"הו, כן," אמרה קלאריס בנימה מבשרת רעות. "אתם נכנסים."
"אנחנו מחפשים את פרסי ג'קסון," אמרה הרמיוני. הבעת החשדנות על פניה של קלאריס התגברה, אבל היא לא אמרה דבר.
הארי שאל את עצמו אם הם עושים את הדבר הנכון כשהם נכנסים למחנה החצויים הזה, אבל רון חסר ההכרה כבר נגרר פנימה על האלונקה. בחוסר ברירות טובות יותר ובתקווה שיזכה לצאת משם אי פעם, הארי צעד בעקבותיהם.
המחנה נגלה לעיניו עכשיו. שתי קבוצות ביתנים סודרו בצורת ריבוע, ובמרכז של כל אחת מהן פכפכה מזרקה. ביתן ענק, צבוע כחול בהיר, השקיף אל מגרש כדורסל ושדה תותים גדול. הארי חשב שראה קיר טיפוס עם לבה, אבל לפני שהתמקד מכה חזקה הונחתה על ראשו, והכל השחיר.