פרק עשרים ושמונה~

166 11 0
                                    

רואן
לאחר שדקס הוריד אותי ליד האופנוע, איך לא, נסעתי אליה. עברתי את האבטחה ואז הסתתרתי מאחורי שיח. ובאמת, שאם כמה שאני שונא את אבא שלה, רציתי ללכת אל ההורים שלה ולהגיד להם שזה לא בסדר שככה אפשר להיכנס בקלות לבית שלהם ושהם צריכים להגביר את האבטחה. אבל אני לא אעשה את זה, כי זה עוזר לי כרגע. החדר שלה היה חשוך, ולכן הרשיתי לעצמי להתיישב במרפסת שלה. וכשראיתי שאין תזוזה בכלל בחדר, לקחתי את הסיכון וניסיתי לפתוח את הדלת, והיא אכן נפתחה. פאק, זה מזכיר לי את הימים ההם. אני מתגעגע אליהם.
הסתכלתי לצדדים וראיתי אותה ישנה במיטה שלה, צמודה לקיר. כאילו מתוך הרגל כבר היא מחכה לי. באמת שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה להיכנס למיטה שלה ולחבק אותה ולנשק אותה ולא לעזוב ולהראות לה כמה אני מצטער, אבל עצרתי את עצמי. עבר רק יום, לעזאזל. וזה מה שאני עושה? אבל אני חייב לפחות משהו ממנה שישאר אצלי, והבנתי מה יעזור לי כשהסתכלתי על הספריה שלה. לקחתי את המחשב שלה ובדקתי שיש לה את כל הקבצים שיש עליו גם על דיסק און-קי ואכן, היה לה. לא ברור למה בדקתי בכלל. כיביתי אותו ולקחתי אותו איתי והנחתי את הדיסק און-קי במקום בולט, שתראה אותו. התיישבתי במרפסת שלה, ופשוט התחלתי לקרוא את מה שכתבה.
מאבי
״אמא, ראית במקרה את המחשב שלי?״ שאלתי אותה בלחץ. ״לא מאבי. לא ראיתי.״ ענתה ולא ידעתי מה לעשות. היו לי שם המון דברים ועבודות שהייתי צריכה להציג אבל למזלי העברתי את כולם לדיסק און-קי. סידרתי את הלבוש שלי, ויצאתי לבית הספר למרות שממש לא מתחשק לי. כי אני מפחדת לראות אותו.. אני מפחדת ממה שיכול לקרות. וגם כי אני לא ממש מרגישה טוב, אבל קצת חולשה וכאב ראש לא ימנע ממני ללכת ולפספס עוד חומר בבית הספר. אספתי את אליף, שנראתה מוטרדת אבל לא הוציאה מילה כל הנסיעה. והאמת, זה הסתדר גם לי טוב. אין לי כוח לדבר עם אף אחד עכשיו. ״אתן בסדר?״ יאז שאלה אותי ואת אליף ברגע שהגענו לבית הספר. ״כן, אני בסדר.״ אליף ענתה ואני הנהנתי.
״טוב בנות, אנחנו הולכות לפתור את מה שזה לא יהיה עם הפרצופים שלכן בכך שנצא למקום כלשהו.״ יאז חייכה. ״בטח, היום?״ אליף שאלה ופתאום חייכה. ״אם בא לכן, ברור. מאבי את זורמת?״ הנדתי בראשי. ״מצטערת בנות, אני לא בדיוק.. במצב עדיין. אני גם לא כל-כך מרגישה טוב.״ הסברתי ושתיתי מים מהבקבוק שלי. ״אז למה באת? את באמת נראית קצת חיוורת.. אולי כדי שתלכי לנוח בבית?״ יאז אמרה בדאגה. ״לא..יש לי בקרוב כמה עבודות להציג ו..אני לא יכולה להישאר בבית.״
״מאבי, אני בטוחה שיבינו אותך. זה לא שאת מחסירה סתם.״ אליף החזיקה בידי. ״עזבו. א..אני פשוט אלך לכיתה, בסדר? אני צריכה קצת זמן.״ לא חיכיתי לתגובה שלהן ופשוט התקדמתי לעבר הכיתה, כי ידעתי מי בדיוק הגיעו לבית הספר אפילו מבלי להסתכל לאחור. רואן וסלואן.
רואן
״שניגש אליהן?״ דקס הציע. ״אין לנו סיבה ללכת אליהן עכשיו, אני ומאבי זה נגמר.״ אמרתי באדישות. ״סלואן, אולי תלך אתה לברר מה קורה?״ דקס שאל אותו וגלגלתי את עיניי. ״נהיית רכלן, דקס? אם הן כל-כך מעניינות אותך, לך פאקינג אתה תברר!״ אמרתי בעצבים. ״מה יש לך, בן אדם? בזמן האחרון אתה פשוט דפוק!״ הוא הלך בעצבים. ״תקשיב רואן, אני באמת חושב שכדאי שאלך לבדוק מה קורה. אתה יודע, רק בשביל-״
״הבנתי אותך, אני בא איתך.״ הוא הופתע. ״אתה בטוח?.. אתה לא בדיוק צלול וחשבתי שאולי כדי שרק אני אלך.״
״אז למה אתה לעזאזל אומר לי?! פשוט תלך וזהו.״ התעצבנתי והוא הלך, ומזווית העין ראיתי את יאז תוקעת בי מבטי שנאה אבל לא מפתיע. גם אני תוקע לעצמי מבטים כאלה. ״תקשיב, תנסה כמה שפחות להתקרב אליה, בסדר?״ סלואן חזר. ״כאילו יש לי ברירה. האבא האפס שלכם גרם לכל זה.״ הוא נראה מודאג. ״אני יודע..רואן. פשוט..תנסה אפילו לא להסתכל עליה, אוקיי?״ תהרגו אותי וזהו. ״אני צריך עוד כדור,״ הוא הרים את גבותיו והושטתי את ידי. ״סלואן, עכשיו.״ הוא הנהן. ״אתה לא אמור לקחת עוד אחד אבל-״ בלעתי אותו. ״תישאר פשוט לידי. אוקיי?״ הנהנתי ונכנסנו לתוך בית הספר. למזלי, וגם לצערי, היום לא היה את השיעורים המעורבים ואני חושב שזה יצא די לטובתי. אבל אני יודע שלא אוכל להתחמק מזה, ממנה. ״רואן אתה בסדר?״ סלואן שאל והנדתי בראשי ורצתי לעבר השירותים והקאתי את כל תכולת הקיבה שלי. ״אוקיי, אוקיי. בגלל זה אמרתי לא לקחת שניים-״
״מה לעזאזל הולך כאן?״ שמעתי את דקס נכנס. ״הוא פשוט לא מרגיש טוב..״ שמעתי את סלואן ממלמל. ״פאק סלואן! מה נתת לו?!״ דקס שאל בעצבים. ״רק שני כדורים שהיו אמורים להרגיע אותו.״ ענה. ״זה לא נראה כמו כדורי הרגעה, סלואן!״ דקס הושיט לי נייר והלכתי לשטוף את פניי במים. ״בדרך-כלל אין לי בעיה עם הדברים האלה,״ התנשפתי ושתיתי מים. ״אתה הרבה זמן לא השתמשת בחומרים האלו, ובגלל זה הקיבה שלך לא מקבלת כמות כזאת בין רגע. זה לא מה שיעזור לך, רואן. כדי שתלך הביתה.״ דפקתי את ידיי על הכיור בשירותים. ״אין לי בית! בסדר?! אין לי בית ללכת אליו. אני לא יכול ללכת אליו כי אני רק אסבול שם יותר. הכי טוב שאשאר כאן וזהו.״ ניגבתי את פניי. ״אז איפה היית כל היומיים האלו בלילה?״ סלואן שאל וכיווץ את גבותיו. ״תיצפתתי על החדר של אחותך. בסדר? זה עד כמה אני דפוק, שאני לא יכול לעמוד במילה שלי ולשחרר. זאת רמת הדפקת שבי.״ הוא פער את עיניו ודקס החזיק בכתף שלי. ״תן לי לקחת אותך לבית שלי, בסדר? תנוח שם ואני אשאר איתך שם.״ הנהנתי וניגבתי שוב את פניי והלכנו.
מאבי
״אז, את פנויה אחר הצהריים?״ יאז שאלה לאחר שסיימנו ללמוד להיום. ולשמחתי, לא קרו שום תקריות לא נעימות למיניהן. ״האמת שלא, יש לי איזו עבודה שאני צריכה לעשות.״ שיקרתי.
עם כל כמה שכואב לי כרגע, הבטחתי לריין שאבוא אליה. ואני מעדיפה לעשות את זה יותר מוקדם מאשר מאוחר יותר כי.. עדיף שאסיים עם זה כמה שיותר מהר. ״איזו עבודה? יש שיעורים או משהו?״ המשיכה לשאול. ״לא זה פשוט משהו שהמורה ביקשה ממני לבדוק, וכנראה זה יקח לי כמה זמן.״ היא הנהנה. ״אז אלך הביתה. אבל אם יש משהו, תעדכני אותי טוב?״ הנהנתי והיא הלכה לעבר הרכב שלה וכך גם אני התקדמתי לעבר הרכב שלי ונסעתי לבית של מליסה. והאמת, הנסיעה עברה מהר יותר משחשבתי כי כעבור עשר דקות עמדתי מול הדלת. ״הו היי מאבי, בואי כנסי״ מליסה פתחה את הדלת ונכנסתי. ״שלום, האמת שבאתי להיות קצת עם ריין כי די הבטחתי לה. אבל אם זה לא זמן טוב עכשיו אבוא בהזדמנות אח-״
״מאבי!״ ריין קטעה אותי ורצה לעברי וחיבקה את רגליי. ״כמו שאת רואה, זה זמן מצוין. תרצי אולי לשתות משהו?״ הציעה והנדתי בראשי. ״תודה,״ מלמלתי והיא הלכה. ״אני שמחה שאת כאן! בדיוק קיבלתי בובה חדשה היום מאבא שלי. מה את אומרת עליה?״ היא הראתה לי בובת ברבי חדשה. ״היא מאוד יפה. רוצה לשחק איתה?״ היא הנהנה והחזיקה בידי. ״האמת, חשבתי על משהו. אולי נקח אותה לגינה או נקח אותה לסרט? מה אומרת?״
״תבחרי את. אפשר ללכת לאיזה מקום שתרצי.״ היא התלהבה.
״אז אולי נלך לגינה ואז נחזור הביתה ונראה סרט! מה את
אומרת?״ חייכתי. ״אני אומרת שזה רעיון מצוין.״ היא כיווצה את גבותיה והסתכלה מאחורי. ״מאבי, אחי היום לא בא?״ שאלה והיססתי. ״הוא..אה..עסוק היום.״ אני לא יכולה להגיד לילדה קטנה שאני והוא נפרדנו. היא קטנה, היא לא תבין את זה.. ״אז תתני לו נשיקה ממני, טוב?״ היא חייכה והרגשתי כאב בחזה אבל המשכתי לחייך. ״איך שתרצי.״ עניתי בלית ברירה.

הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1Where stories live. Discover now