הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק עשרים ושתיים~

מאבי
״ברוכים הבאים לבית ספרנו, גברת צ׳ייס.״ לחצתי את ידה של המפקחת והכנסתי אותה לבית ספרי. ״אז, היום אני אעשה לך סיור כאן, גברת צ׳ייס. הבית ספר כבר מלא שיפוצים מאז הפעם האחרונה.״ הסברתי והיא הרימה את גבותיה. ״כן, בוודאי. אחר-כך אשמח לשמוע על הפרויקטים החדשים והמיוחדים שהמנהל הבטיח לי.״ אמרה בקול קר. וואו היא מעצבנת. ״כן בטח, זה ברשימה שלי אחרי שכמה תלמידים יציגו לך כל מיני עבודות שלהם-״
״אני רוצה קודם לשמוע על הפרויקטים אחרי הסיור.״ התעקשה וקטעה אותי. ״בטח. איך שתרצי, גברתי.״ חרקתי שיניים, זה הולך להיות ארוך. ״מה זה שם?״ הצביעה לעבר אגף י״ב. ״למה המקום שם כזה..נראה לא פעיל?״ המשיכה לשאול. ״זה בגלל אחד הפרויקטים שהבית ספר מאוד מתגאה בהם. אם תתני לי, אסביר לך אחר-כך כשאציג בפנייך את הפרויקטים עם השותף שלי, רואן.״ פניה התכווצו. ״למה שלא תציגי לי לבד? הרי את כבר כאן. פשוט תסבירי לי.״ אמרה ביהירות. ״אני לא מציגה הכול. וחוץ מזה, עוד הרבה אנשים מצפים לראות אותך.״ כעסתי, כי אני לא חושבת שזה תפקידי בכלל להסביר לה דבר כזה. ועכשיו אני ממש מצדיקה את רואן. היא באמת מפקחת טיפשית. ״בסדר..פשוט תמשיכי בעבודה שלך.״ נאנחה והתחלתי לעשות לה סיור.
רואן
״וכאן זה אגף כיתות י׳-״ קטעתי את דבריה של מאבי כשנישקתי את הלחי שלה ובאתי אליה מאחורה. ידעתי שהיא מדברת עם המפקחת, אבל זין על זה. התגעגעתי אל הבחורה שלי. ועוד מעט נגמר היום ולא יצא לי לראות אותה פעם אחת בבית ספר. ״רואן..״ היא מלמלה וסומק עלה בפניה, והיא שלחה מבט מתנצל אל המפקחת ששלחה אליי מבט קר ושותק. ככה גם אני החזרתי לה.
נתתי מבט קר למי שאמורה לעזאזל להיות אמא שלי.
״מה את לעזאזל עושה כאן?״ שאלתי בכעס. ״אני מפקחת, רואן. אין שום סיבה שלא אהיה כאן.״ ענתה. ״זין על זה, אמא. את ידעת שזה הבית ספר שלי! ולהזכירך, את בחרת להוציא את עצמך מהחיים שלי. אז היית יכולה להגיד שאת לא יכולה לפקח על הבית ספר הזה וזהו.״ מאבי נראתה מוכת הלם. ״רואן. תתנהג יפה! אני אמא שלך-״
״את פאקינג לא אמא שלי . אמא שלי מתה. היא נמצאת באדמה. קברתי אותה ביום שבו הלכת ועזבת אותי בשביל מישהו אחר. קברתי אותך. אז אין לך שום זכות לעזאזל להגיד לי איך להתנהג.״ ראיתי אדום בעיניים והיא שתקה. ״את זוכרת? את זוכרת את היום ההוא שעזבת אותי? את זוכרת איך התחננתי אלייך?! את פאקינג זוכרת אותי בכלל או שעד כדי כך שכחת ממני?״
״רואן, תירגע! אל תעשה את זה כאן!״ היא התעצבנה. ״אבל את דאגת לעזוב אותי בדיוק כאן, מול החברים שהיו לי אז. אז למה שלא נעשה גם את זה כאן?! הרי אתם רגילים להשפיל אותי! את, ואבא. זה הספורט שלכם.״
״אמא, באת מוקדם היום לקחת אותי. מה קרה?״ שאלתי וצחקתי עם אימי, אך היא נראתה קרה. ״באתי רק להיפרד. יש לי בעל אחר, רואן. אמא שלך צריכה להתקדם בחיים שלה, מתוק.״ אמרה וקולה היה קר כקרח. מליסה הייטווד מעולם לא הייתה כזאת. ״אבל את לוקחת אותי איתך..נכון?״ שאלתי והיא צחקה. ״לא מתוק, אני צריכה פרק חדש. ילד חדש. בעל חדש. אז..עכשיו אנחנו נפרדים,מתוק.״ היא פנתה ללכת. ״אמא בבקשה! מה קורה? זה קשור לאבא, נכון? תיקחי אותי איתך.״ חיבקתי אותה והיא דחפה אותי. ״אני לא רוצה שום דבר שיזכיר לי את אבא שלך. ובגלל זה אני לא לוקחת אותך, מתוק. אתה טעות שנוצרה מטעות. רציתי להיפרד יפה, אבל ברור שדפקת את זה כמו אבא שלך.״ וככה היא נסעה והשאירה אותי בבית הספר.
״וואי רואן, פגעת באמא שלך חזק!״
״היית ילד רע מאודדד!״
״אני הייתי מוסר אותך לאומנה וזהו, ככה היה חוסך לה כאבי ראש מיותרים.״
״רואן. בוא ניכנס לחדר, בבקשה.״ היא אמרה והחזקתי בידה של מאבי. אני צריך אותה כאן לידי. ״לא אכפת לי אם מסתכלים כמו שלך לא אכפת שהסתכלו. ואני אגיד עוד משהו, את יודעת מה קרה מאותו יום שפאקינג עזבת?! אבא הביא כל שני וחמישי בחורה אחרת עד שיום אחד מישהי לא הייתה מסופקת ממנו אז היא עברה אליי. ובסוף האשמה נפלה עליי, הוא האמין לה. וזאת לא רק היא, אמא. אלו היו בחורות. מלא בחורות שמתי שהוא לא היה נמצא בבית נכנסו לחדר שלי וניסו כל מיני דברים. ואם את עדיין לא מבינה, מליסה, הן הטרידו אותי מינית אחת אחרי השנייה! וכל זה והייתי לבד! כי לא היה לי את הפאקינג אמא שלי שתתמוך בי ותגן עליי!״ לא נתתי לדמעות לצאת. זה לא הזמן לזה. אבל כן הרגשתי את החולצה שלי נרטבת כשמאבי חיבקה אותי בדמעות, המנהל אפילו יצא והסתכל עליי במבט מלא רחמים. כולם הסתכלו עליי במבט מלא רחמים. אני שונא את זה, לא התכוונתי שפאקינג כולם ידעו. זה היה כל-כך אישי. זה היה הדבר הכי..הכי פגיע שלי. העקב אכילס שלי. ״אני מצטערת..לא חשבתי שהוא ירחיק לכת כל-כך..״ מליסה פרצה בדמעות כמו רוב האנשים מסביבנו. ״ברצינות, אל תבכו עכשיו. בעיקר לא את, מליסה. זה כבר עבר ואני השלמתי עם זה. ואני לא רוצה שאף אחד ירחם עליי.״ הבהרתי בקול. ״תלמידים, זהו עניין אישי אני מבקש שתחזרו לכיתות.״ המנהל פיזר את המהומה שהייתה מסביבנו. ״לכי מכאן, ואל תחזרי. אני שונא אותך בכל ליבי, ואני מאשים רק אותך במה שקרה לי. אני מאשים אותך כי אני לא יכול לישון בבית שלי, בחדר שלי. אבל אני מודה לך על דבר אחד, שבגלל כל מה שקרה לי בגללך, אני עכשיו מחזיק ידיים עם הבחורה המדהימה הזאת.״ הרמתי את ידי שהחזיקה בידה של מאבי. אני בטוח שגם בלעדיה בסופו של דבר היינו אנחנו, אבל כל הלילות שביליתי אצל מאבי, שישנתי אצלה, רק זירזו את העניין. יכול להיות שבכלל לא היינו זוג עדיין אם זה לא היה קורה. ״אני אלך רואן. אני מבטיחה שאני לא אצוץ יותר בחיים שלך. אני רק רוצה לדעת..אתה מאושר?״
״הכי פאקינג בעולם.״ היא חייכה חיוך קטן, והתקדמה ליציאה. ״אגב, הבית ספר מקבל דירוג של 5/5. אין סיבה לדאגה.״ היא אמרה והמשיכה ללכת, בדיוק כמו שהלכה אז.
״רואן, אשמח לדבר איתך אחר-כך במשרד שלי.״ המנהל אמר והלך ונשארתי עם מאבי לבד. ״רואן..אני גאה בך.״ היא נישקה אותי וחיבקה אותי. היא נותנת לי כוח. ״אני לא. בטח דקס וסלואן עכשיו יתנהגו אליי כמו לילדה קטנה.״ אמרתי וזעפתי. ״אני אטפל בהם. זה לא חשוב עכשיו. דיברת יפה, וגם תוך כדי סתמת לחלק מהאנשים את הפה.״
״סתמתי? אם כבר יותר פתחתי.״
״אתה יודע למה אני מתכוונת.״ היא נתנה לי נשיקה קטנה על השפתיים. ״עכשיו, כדי שתסיים את השיחה עם המנהל מהר. ככה להוריד עוד פלסטר במכה. אתה..רוצה שאבוא?״ שאלה. ״אולי עדיף שאת זה ספציפית אעשה לבד.״ נישקתי את מצחה והלכתי לעבר משרדו.
***
״רואן, אני רק רוצה להגיד לך שאם תצטרך משהו, אתה מוזמן לפנות אליי. אם אתה צריך במקרה פסיכולוג או עזרה כזאת, בבית ספר יכול לדאוג לזה עם סבסוד מלא.״ נבהלתי. אני לא צריך פסיכולוג. כבר השלמתי עם זה. נלחמתי עם זה. ״עם כל הכבוד, אדוני, אני לא צריך את הדברים האלו. אני כמובן מעריך את מה שאתה מציע לי, אבל אני לא צריך את זה.״ התנגדתי. זה שאמרתי את זה רק עכשיו זה לא אומר שעכשיו אני רוצה שכולם יסתכלו עליי כקורבן. ״איך שתרצה. אבל ברצינות, רואן, הכול בסדר עכשיו בבית?״ המשיך לשאול. ״כן. עד לא ממזמן חזרתי לשהות שם.״ שקר גמור. אני מעל 18, הרווחה לא יכולה לעשות כלום. ״אם אתה אומר..אבל אם יש בעיה כזאת או אחרת..תגיד לי, בסדר?״ לא בסדר. אני לא אגיד. ״בסדר, אני אדע למי לפנות עכשיו.״ יצאתי וחרקתי את שיניי. אני שונא פאקינג את היום הזה.