הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק עשרים ושלוש~

מאבי
״הכנתי לאכול, אם זה יעודד אותך.״ הכנתי לרואן ולי לאכול בזמן שהוא ישב בשולחן ליד המטבח. ״זה נראה טוב, אני יכול להתרגל לזה.״ הוא לקח את הצלחת שלו והתחיל לאכול. כל שאר היום הוא היה עסוק במחשבות מאז שחזרנו מהלימודים, ואני רוצה לעזור לו, אבל אני לא יודעת איך. ״על מה אתה חושב?״ אולי אם הוא ירצה לשתף אותי זה יעזור לו. ״על אמא שלי. הבת זונה הזאת לא משחררת לי את הראש.״ נאנח בתסכול. ״רואן..אני לא רוצה ללחוץ עלייך או משהו אבל אולי כדי שפשוט..תלך תדבר איתה? זה ייתן לך שקט לנפש לפחות, והמוח שלך לא יהיה עסוק בזה.״ הצעתי והוא התכווץ. ״אני לא יודע..האמת, גם אני חשבתי על זה, אוקיינוס. אבל אני לא רוצה שזה יזיק לי מאשר יועיל לי.״
״רואן, תמיד טוב לדבר על זה מאשר לחשוב על זה.״ היא חייכה קצת בעדינות. ״את צריכה להיות פסיכולוגית. אבל כן, אני מניח שאת צודקת.״ הוא נאנח. ״אולי אני אלך אליה מחר לפני התחרות, אבל מה לעזאזל עשיתי טוב שזכיתי בך, אה?״ שנינו חייכנו. ״לי אין את התשובה לזה,״ עניתי והוא הסתכל על שפתיי. ״אוקיינוס, חשבתי על זה..מחר יש את התחרות הרי, אולי תעלי תשירי שם?״ הסמקתי. לשיר מול קהל ועוד במסיבה? לא עשיתי את זה הרבה זמן..אני בטוח חלודה. ״אני הרבה זמן לא עשיתי את זה..אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה.״ אמרתי בכנות. אולי אני כבר לא טובה כמו שהייתי? ״זה כמו לרכוב על אופניים, איך שאת עולה על זה, את נזכרת. וחוץ מזה, שמעתי אותך. את מעולה. לעזאזל, את יותר ממעולה.״ תמיד החמיאו לי בחיים ושיבחו אותי, אבל אף פעם לא התרגשתי כמו שאני מתרגשת שהוא אומר את זה. שהוא מדבר ככה עליי. ״אני לא יודעת..מה יחשבו? כאילו..אל תבין אותי לא נכון אבל זה לא יראה מוזר? שפתאום אני אעשה את הדברים האלה?״ שאלתי. ״נתחיל מזה שזין על מה שיחשבו. ודבר שני, זה לא יראה מוזר. כי דווקא את, יכולה להפתיע. אבל ברצינות, במסיבות של התחרויות תמיד מביאים זמר או זמרת אורחים, ותמיד יוצא שאני עם כאב ראש אחר-כך. אז בבקשה, אולי תרחמי עליי?״
״אוקיי, אני מניחה שארחם עלייך אם כך.״
רואן
אני לא אוהב את זה.
לא בא לי להיות כאן בבית של האישה הזאת.
אבל הרגשתי שאני חייב באיזה מקום לעשות סגירת מעגל אמיתית, סגירת מעגל שתיתן לי סיפוק ונחת. דפקתי על הדלת, והמתנתי שהיא תיפתח. ״אמא יש מישהו זר בדלת!״ שמעתי ילדה קטנה צועקת ואז הדלת נפתחה. ״רואן?..מה אתה עושה כאן?״ היא שאלה. ״אני רוצה לדבר איתך. לעשות סוף,״ אמרתי בקול חנוק, יודע שהילדה הקטנה בעלת השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות היא כנראה אחותי. ״אה..כן בטח.״ היא גימגמה. ״בוא כנס.״ נכנסתי והיא סגרה את הדלת. הבית שהיה לנו ביחד היה יותר גדול, אבל מי צריך בית גדול כשיש לך משפחה מאושרת?
״אמא..מי זה?״ הילדה הקטנה שאלה ואימי היססה אם לספר לה.
אני יודע שהיא לא תגיד לה כלום, היא קטנה מידי. ״זה..זה רואן, אחיך הגדול..״ הופתעתי והילדה שמחה. ״אתה רואן? האח הגדול שלי? אמא סיפרה לי שאתה לא נמצא כאן איתנו כי אתה בממלכה שילדים טובים נמצאים שם!״ סיפרה? ״ריין, אחר-כך תוכלי לשחק עם רואן, בסדר?״ ריין הנהנה והלכה. ״אז זאת אחותי, מהבעל החדש שלך?״ שאלתי. ״למעשה..הגרוש שלי.״
התאפקתי לא לצחוק. ״אני לא יכולה להגיד שזאת לא קארמה..על מה שגרמתי לך..״ אמרה והנהנתי בהסכמה. בדיוק מה שחשבתי. ״אתה יודע, זה מצחיק. כשריין נולדה אז ראיתי אותך מולי. חוץ מהשיער הבהיר, כמובן. אבל לפי העיניים שלה כבר ידעתי שהיא לקחה ממך משהו מבלי להכיר ולהספיק לחיות אפילו. בגלל זה גם קראתי לה ככה..על שמך, רואן.״ הרגשתי שאני לא מסוגל לנשום.
״אז למה עזבת? אם פאקינג קראת לבת שלך על שם הבן שלך, למה פאקינג עזבת?״ שאלתי בעצבים. ״אז לא חשבתי..רציתי חיים אחרים. כשראיתי אותך, נזכרתי באביך. אבל עכשיו כשאני רואה אותך..אני רואה אותך. את רואן, זה שנפגע ממני.״
״אני לא פגוע ממך. ובמיוחד לא מאבא. אני מאוכזב, שניכם הייתם אמורים להגן עליי.״ היא התחילה לבכות. ״אני באמת מצטערת..כל-כך, רואן. אין לך מושג. הלוואי ויכולתי לסדר את זה..״
״אבל את לא יכולה, וזה הורג גם אותי. זה מעצבן אותי שאי-אפשר לקחת את הזמן לאחור. אבל אמא, אני לא חושב שכבר יהיה לנו קשר מסוים. זה אבוד.״ הסתכלתי לעבר ריין. ״אל תשברי לה את הלב, היא מתוקה.״ חייכתי למראה אחותי שמשחקת בבובות. היא לא אשמה כמו שאני לא אשם. ״למדתי מטעויות..רואן..אני יכולה. בבקשה לשמוע עלייך קצת?..שיחה אחת תספיק, רק שאדע שאתה בסדר לגמרי.״ חשבתי על זה. ״אני יודעת ששיחה אחת לעולם לא תספיק..אבל אני אקח את מה שתרצה לתת.״ זין על זה. זה לא שאני אפגע יותר. ״בסדר, מה את רוצה לדעת?״ שאלתי בקור ובגלגול עיניים. ״חברים? מה אתה עושה ביום-יום..איפה אתה ישן, אם יש איזו מישהי..״ חייכה חיוך מאולץ. ״יש לי שני חברים טובים, דקס וסלואן. יש גם את מארק אבל אני לא מחשיב אותו כטוב וגם לא ראיתי אותו מלא זמן..וביום-יום אני די רוכב על אופנועים ומידי פעם עובד, אבל זה לעיתים נדירות. ולגבי בחורה..אז יש את מאבי, שאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה.״
אמרתי בקצרה ואימי חייכה. ״מאבי? כאילו, כחול?״ אימי אמרה ולא הבנתי. ״זה השם שלה, כחול.״ אימי ציחקקה ועדיין לא הבנתי. ״רואן, אתה זוכר כשהיית קטן הייתי מורה לשפות שונות..מאבי זה כחול בטורקית.״ היא ציחקקה. ״אה..וואו.״ הופתעתי. אני מניח שההורים שלה קראו לה ככה בגלל שיש לה עיניים כחולות, אוקיינוס.. ״היא באמת לובשת גם הרבה כחול,״ המחשבה על השמלה הכחולה שלבשה ביום הולדת שלה הצחיקה אותי. זאת שבשמלה הכחולה, לקחה לי את הלב..״אפשר להבין אותה. אתמול היא עשתה לי את הסיור, נראה לי שהיא לא סובלת אותי, שיגעתי אותה.״
״כן אני בטוח בזה. את לא נתת לה לעשות את מה שהיא הייתה צריכה לעשות..בואי נגיד שהיא לא אוהבת שמפריעים לה בעבודה שלה, אבל חוץ מזה..״ לא ידעתי איך להשלים את זה. מהממת? מתוקה? אי אפשר להפסיק להסתכל עליה? מושלמת? אני באמת לא יודע. ״אני שמחה שיש לך אותה. זה נראה שהיא באמת עושה לך טוב. רואן..תודה ששיתפת אותי בכל זה.״ קמתי ובאתי ללכת.
״רואן! אתה יכול לשחק איתי?״ ריין עצרה אותי בכניסה. ״אה..״ הסתכלתי על אימי והיא הנהנה. ״בטח, ילדונת. אני גם רוצה לשחק איתך מאוד פשוט אני חייב ללכת. אני מבטיח שאבוא מחר ואקח אותך לגינה, בסדר?״ היא הנהנה וחיבקה אותי. הופתעתי מהתגובה שלה. היא חיבקה אותי כאילו היא מכירה אותי שנים, כאילו לא פתאום נכנסתי לחייה. והבטחתי, שלא משנה מה יהיה לי עם אימי, אני לא אפגע בילדה הקטנה הזאת, אחותי הקטנה.