הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק עשרים ותשע~

רואן
״רואן? מה אתה עושה פה?״ אימי שאלה כשפתחה לי את הדלת.
״כן, זה לא ה״שלום״ הרגיל שציפיתי עליו אבל גם שלום לך,״ גיחכתי. ״הו כן בוודאי.. פשוט הייתי מופתעת שאתה באת. זה הכול״ למה מופתעת? ״אמרתי שאבוא שוב, אני מקיים את ההבטחות שלי.״ אמרתי ושנינו נכנסנו לבית. ״לא פשוט.. מאבי הייתה כאן כבר ואמרה שלא יכולת לבוא כי אתה עסוק.. ובגלל זה היא באה לבד.״ הייתי בהלם. ״מאבי הייתה כאן?״ שאלתי כדי לוודא שאכן שמעתי נכון. ״כן. היא שיחקה עם ריין והלכה איתה לגינה.. ואפילו ראתה איתה סרט. ריין בכלל ישנה עכשיו כבר מרוב שהיא הייתה גמורה.״ הסתכלתי על השעון שהיה על הקיר. ״רק שבע.״ ציינתי. ״היא הייתה מאוד עייפה. היא נרדמה באמצע הסרט. רגע, אז למה אתה ומאבי לא באתם ביחד פשוט?״ היא שתתה מהקפה שלה והתיישבה בסלון וכך גם אני עשיתי. ״כן..אה פשוט הייתי עסוק כמו שהיא אמרה ואמרתי לה שאם היא רוצה ללכת אז היא יכולה אבל לא ידעתי שהיא באמת באה לכאן בסוף.״ שיקרתי והיא הרימה את גבותיה. ״אה-אה..נפרדתם, לא?״ היא שאלה פתאום והורדתי את ראשי והנהנתי. ״איך ידעת?״ שאלתי. ״גם אם לא הייתי שם בשבילך חלק מהזמן, אימהות יודעות. וחוץ מזה, מבט אחד ממנה ואחד ממך, זה כבר מובן. האמת שניחשתי את זה עוד כשהיא הייתה פה..היא לא נראית טוב במיוחד,״ נשמתי עמוק. ״תרשה לי לשאול איך זה קרה?״ שאלה והתלבטתי. אנחנו כבר מדברים על זה, אז למה לא עד הסוף כבר. ״אני זה.. שנפרדתי ממנה אבל לא רציתי את זה.״ היא נאנחה. ״אז למה בדיוק? כי לפי איך שזה נראה, שניכם בעניין שזה ימשך.״
״כי ככה זה היה צריך להיות וזהו. זה.. הדבר הנכון.״ קמתי והיא גם קמה. ״אוקיי, אם זה מה שאתה חושב..״ פניתי לעבר הדלת.
״תקשיב, רואן. לפני שתלך רציתי רק להגיד לך שלא כולם מצליחים למצוא את ה״נפש התאומה״ שלהם או את ה״מיועד״ בשבילם או איך שלא אומרים את זה. לא כולם מוצאים, והם לרוב מתפשרים על אהבות אחרות כשבעצם מחכה להם בפינה אהבה גדולה. אני אומרת שאולי אתה ומאבי.. שאולי היא האהבה שבפינה.״ הסתובבתי ופתחתי את הדלת וניגבתי דמעות מבלי שהיא תראה. ״היא בטוח האהבה שבפינה, העניין הוא שהיא כבר לא מחכה.״ התקדמתי לעבר האופנוע, ונסעתי. הפעם אל הבית שלי למרות שלא רציתי, כי הייתי חייב לקחת כמה דברים. ואיך לא, נכנסתי מהחלון שוב כמו גנב אל חדרי, אך הפעם אבי חיכה לי כשישב על המיטה שלי וקרא יומן ובכה. ״מה אתה עושה לי בחדר?״ שאלתי והוא נבהל. ״אני.. אני שמח לראות אותך פה.״ הוא ניגב את דמעותיו וחטפתי את היומן מידיו. ״איפה לעזאזל מצאת את זה?!״ שאלתי והשלכתי את זה לפח הסמוך. ״על הריצפה מתחת למיטה.. רואן.. אני מצטער. אני כל-כך מצטער.״ הוא נעמד מולי וכיווצתי את גבותיי. ״זה סתם חירטוטים של ילד בן חמש-עשרה. אתה לא באמת מאמין למה שכתוב שם-״
״פגשתי את אמא שלך השבוע,״ קטע את דבריי. ״היא.. סיפרה לי. על מה שהיה בבית ספר, על אחותך, על מאבי.. ואני פשוט מבין שהייתי מטומטם. וכשהיית צריך שאאמין לך, לא האמנתי מתוך המחשבה הדפוקה הזאת שבנים לא עוברים דבר כזה ובמיוחד לא הבן שלי. אני מצטער שלא הייתי שם, בשבילך.״ הוצאתי אוויר.
״איפה.. החברה שלך?״ שאלתי והוא הוריד את ראשו. ״אתה עדיין מתחתן איתה?״ המשכתי. ״היא בסלון, החתונה עצמה עדיין מתקיימת אבל.. תסמוך עליי, בסדר?״ אמר וגיחכתי. ״לסמוך עלייך? ברצינות? אחרי כל הזמן הזה? ממש לא.״ עניתי בכנות. איך הוא מצפה שאסמוך עליו? ״בסדר, אל תסמוך. אבל אני צריך שעדיין תבוא כי זה בשבילך״ ״אני לא יודע מה טוב בשבילי לראות אותך מתחתן איתה.״ ״תאמין לי רואן, זה יהיה טוב. אין לך מושג. אה, אגב, הזמנתי את המשפחה של החברה שלך.״ פערתי את עיניי. ״למה עשית את זה?״ שאלתי בעצבים. ״אני מכיר קצת את.. מר אלקובי. אז חשבתי להזמין אותם.״ תפסתי את הראש שלי והנהנתי. ״בסדר, אתה יכול לתת לי רגע לבד שנייה?״ אמרתי והוא יצא וסגר אחריו את הדלת, והתחלתי לצרוח לתוך כרית. יצאתי אל האופנוע שלי שוב, ונסעתי לביתה של מאבי שוב. מרגיש לי.. מרגיש לי שזה פשוט חטא ללכת לישון בנוח שהמצב בנינו הוא כזה. מרגיש לי שזה לא בסדר, כי זה באמת לא. הגעתי לפינה הקבועה שלי במרפסת שלה, ופשוט ישבתי.
מאבי
״למה עשית את זה?״ שמעתי קול שניסיתי להתחמק ולא לראות אותו כל היום. רק יצאתי ללוקר, והוא כבר בא אחריי? ״עשיתי מה?״ עניתי באדישות. אני לא רוצה לדבר איתו עכשיו, זה עדיין כואב לי. ״אל תשחקי אותה כאילו את לא יודעת, אוקיינוס.״ הוא עצר את עצמו כשהבין איך הוא קרא לי. ״למה הלכת אל אחותי?״ שאל רואן והתעצבנתי. ״היא ילדה קטנה שאין לה שום קשר והבטחתי לה משהו ובטח שבגללך אני לא אפגע בה. ודבר שני, אתה לא קשור אליי בשום צורה כשאתה מרשה לעצמך לקרוא לי ככה.״ הוא חייך, ואז חיוכו ירד. ״אני עדיין קשור לאחיך, ואני איתך באותו הפרויקט אז אני כן קשור אלייך.״ ובגלל זה יותר כואב לי, רציתי להגיד ונשמתי עמוק. ״אתה וסלואן יכולים ללכת להזדיין מבחינתי. אני סיימתי עם שניכם.״ הוא נראה המום והתחלתי להתקדם. ״זה בגלל שאת עדיין בעניין שלי?״ עצרתי והסתובבתי אליו. ״תפסיק לחשוב רק על עצמך כל הזמן, כפוי טובה.״ הוא הסתכל על היד שלי, וגיחך. ״אז בגלל זה את עדיין עונדת את הטבעת שקניתי לך?״ הסתכלתי על היד שלי, ופשוט הלכתי.
״עשית לנו תכשיט משותף?״ הסתכלתי על השרשרת שלו עם תליון בצורת גל מזהב לבן שהוא הוציא מתוך החולצה שלו. ״כן, אוקיינוס. עכשיו תמיד תזכרי אותי.״ המשכתי לצחוק. ״ממתי אתה כזה רומנטיקן?״ שאלתי. ״מעכשיו, מסתבר. בשבילך אני מוכן לנסות להיות.״ הרגשתי את הדמעות עולות ובדיוק היה צלצול שהציל אותי מלהתפרק מול כל בית הספר, רצתי הביתה ופשוט נעלתי את עצמי בחדר ולא יצאתי עד הערב.
רציתי ללכת לישון אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קודם.
הוצאתי את הטבעת מאצבעי וזרקתי אותה מהמרפסת. רחוק מהעין, רחוק מהלב כמו שאומרים. אבל הם טעו, אולי אני לא רואה את זה, אבל אני בהחלט מרגישה את זה, וזה כואב.