נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

28 א - צוואה וקול צווחה

הדבר הבא שהארי ידע היה העובדה שהוא קשור לכיסא. חבל עבה קשר אותו אל המשענת וחבלים נוספים קשרו את ידיו למסעדי הידיים. רגליו נותרו חופשיות. הוא ישב ליד שולחן פינג פונג ירוק, וראש מפוחלץ של נמר צפה בו ממקומו מעל הדלת.
הארי ניסה להסתובב ולראות את שאר החדר, אבל הכיסא מנע ממנו לזוז. הוא נאלץ לבהות בתמונה על הקיר, שבה נראה גבר שמנמן בעיצומה של מסיבה פרועה. הגבר השמנמן הביט אל המסיבה בחיוך זחוח, מחזיק בידו כוס מוגבהת עם שאריות משקה. הוא הצביע בהתרגשות על המסיבה מאחוריו כאומר למצלמה - 'רואים את זה? זה אני עשיתי!'.
התמונה לא זזה. הכל נותר קפוא כפי שצולם, מהטיפה שזלגה לאורך הכוס ועד לבחורה המחויכת שעמדה בפינת התמונה. כלומר, הארי נמצא איפשהו בעולם המוגלגים.
איפה הרמיוני? לאן האנשים האלה לקחו את רון? ומי האנשים האלה בכלל?
"הרמיוני?" שאל הארי, ואז הצטמרר. הראש של הנמר - הראש המפוחלץ של הנמר - נהם אליו בכעס.
"שתוק," נדמה שהנמר אומר, "או שאני אוכל אותך."
הארי ניסה בכל הכוח לא לדמיין את עצמו נבלע על ידי ראש חסר גוף.
"הרמיוני?" לחש הארי בתקווה שהנמר לא ישמע. התקווה התבדתה, והנמר נהם שוב. הארי הצטמרר שנית, אבל הרגיע את עצמו בידיעה שהנמר לא מסוגל להוות איום כשהוא תלוי ככה מעל הדלת. הוא ניסה לסובב שוב את הראש, אבל הוא עדיין לא ראה חלק מהחדר. הוא סובב במאמץ את הכיסא עד שעורפו פנה אל ראש הנמר, מתעלם מנהמותיו הכעוסות.
הרמיוני היתה קשורה גם היא לכיסא, בדיוק באותה צורה כמו הארי. היא ישנה, וחוץ מחבורה גדולה שצמחה על ראשה, היא נראתה בריאה לחלוטין. טלוויזיה דלקה מאחורי הרמיוני, הווליום מושתק. חלון גדול חשף את שדה התותים שהארי ראה מוקדם יותר.
רק אז עלתה בדעתו של הארי המחשבה לבדוק אם השרביט עוד אצלו. הוא הכניס את ידו לכיס והוציא אותה באכזבה. השובים שלו, יהיו מי שיהיו, לקחו לו את השרביט.
הארי ציפה שבכל רגע מישהו יכנס כדי לצעוק עליו או לחקור אותו כמו שתמיד קורה בסרטי פעולה, אבל דבר לא קרה. הזמן המשיך לעבור, ואיש עדיין לא נכנס. הארי העסיק את עצמו בצפייה בתוכנית הטלוויזיה בזמן שחיכה שמשהו יקרה.
למרבה האירוניה, הרמיוני התעוררה בדיוק כשאחת הדמויות על המסך איבדה את הכרתה. הארי ניתק את עיניו מהטלוויזיה ופנה להביט בה בדאגה.
"את בסדר? יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שאל אותה.
"הדבר האחרון שאני זוכרת זה גבעה... מה קורה כאן?" היא שאלה, ואז העבירה את מבטה הלוך ושוב לאורך החדר. "איפה רון?" היא שאלה בבהלה.
"אני לא יודע," אמר הארי. פתאום הוא הרגיש אנוכי על זה שהוא יושב כאן, אפילו בלי לנסות להשתחרר, בזמן שרון נעלם. "אנחנו צריכים להשתחרר איכשהו."
הרמיוני משכה בידה, אולי כדי לשפשף את ראשה הכואב, ואז השפילה את מבטה אל ידה הכבולה, כאילו נוכחה רק עכשיו שהם קשורים.
"גם לך לקחו את השרביט?" היא שאלה.
"כן," ענה הארי. "הארנק שלך אצלך?"
הרמיוני זעה קצת במקום בזמן שניסתה למשש את כיסי גלימתה. היא עדיין לבשה את הגלימה של מפלדה, המכשפה שאליה התחזתה רק שעות ספורות קודם לכן.
"לא," היא אמרה בקור רוח. "נמצא אותו אחרי שנשתחרר. עכשיו צריך רק להבין איך עושים את זה."
הארי חיפש בעיניו אחרי חפץ חד או מסמר בולט שבעזרתו יוכלו לקרוע את החבלים.
הוא לא התאכזב; אולר קטן היה מונח על שולחן הפינג פונג, ולידו כדור מרוטש, כאילו מישהו הוציא את הכעס שלו על הכדור. הארי התקדם על הכיסא אל השולחן ותפס באולר.
"הרמיוני, בואי לכאן," הוא אמר. הרמיוני קידמה את הכיסא שלה אליו. גם הארי התקדם אליה, נזהר שלא לשמוט את האולר.
"אל תזוזי," ביקש הארי. בזהירות רבה הוא השחיל את חוד האולר בין הקשרים, ובתנועה חדה כלפי מעלה קרע אותם.
אזעקה צווחה עוד לפני שקרעי החבל נשרו על הקרקע. הארי המבולבל חיפש לרגע את מקור האזעקה, עד שהבין שכבלי חשמל זעירים נשזרו במיומנות אל סיבי החבל, והם שגורמים לרעש הבלתי נסבל.
האזעקה המשיכה לזעוק בקול הולך ונחלש, עד שהפכה לציוץ חלוש שלבסוף נפסק.
" - סר אחריות ולא זהיר!" צעק קול. צעדים רועמים נשמעו מעבר לדלת, הולכים ומתקרבים.
"פשוט תסתמי כבר," ענה קול כועס לקול הראשון.
הדלת נפתחה בתנופה, חושפת את הבחורה המגודלת שליוותה אותם במעלה הגבעה. קליס? כריס? הארי היה בטוח שזה משהו בסגנון הזה. היא קפאה בכניסה לחדר.
"מה תאמר על זה," היא אמרה בתוכחה מעבר לכתפה, "הם ניסו לברוח."
היא נכנסה לחדר בצעד מאיים, ומייד אחריה, למרבה התדהמה, נכנס פרסי.
הבעת פניו נעה במהירות מהלם מוחלט לכעס איום.
"את קשרת אותם?" הוא שאל, סערה בפניו.
"למה ציפית?" שאלה כריס בבוז. "שאני אתן לאיום פוטנציאלי להסתובב במחנה כאילו כלום?"
"חתיכת - " אמר פרסי בכעס.
הוא התקדם במהירות אל הארי והרמיוני, ואז שלף מכיסו האחורי עט כדורי, מהסוג שמוגלגים קונים ומאבדים כל הזמן.
"אל תזוז," ציווה פרסי, הזעם עוד בוער בעיניו. פרסי פתח את העט, וחרב - ממש חרב - צמחה בתוך ידו.
הוא חתך את החבלים של הארי כאילו היו חמאה. אזעקה קולנית מילאה את החדר בזמן שפרסי שיחרר גם את הרמיוני.
"מי נתן לך את הרשות לשחרר אותם?" תבעה כריס לדעת. "צריך לחכות שכירון יחזור - "
"כירון יבין," קטע אותה פרסי בבוטות. "חוץ מזה, אני מכיר אותם. הם לא יעשו בעיות."
נראה שכריס עמדה להתפוצץ, אבל היא רק נשמה עמוק ושקעה קצת במקומה.
"בסדר," היא אמרה. "אבל אם קורה משהו, זה על אחריותך, ג'קסון."
במילים אלו היא חצתה את החדר ויצאה. בדרכה החוצה היא בעטה בחבלים הקרועים, שעוד פלטו צווחות אימים, ומילמלה משהו על "זבל תוצרת ליאו".
"טוב, זאת לא היתה קבלת פנים חמה," אמר פרסי רגע לאחר מכן, פונה אל הארי והרמיוני.
"לא במיוחד," אמר הארי ביובש.
"אל תדאגו, אני אסביר לכם הכל על המחנה. לא כולם כאן כמו קלאריס," אמר פרסי. הזעם שהיה בו שכך במהירות כזו שזה הפחיד את הארי.
"איפה רון?" שאל הארי.
"הוא במרפאה," אמר פרסי. "אנבת' הלכה לבדוק מה איתו. בואו, זה בהמשך המסדרון."