"למה אתה מתכוון בכך שאלברטו עקר?" שאל אותו אדוארד, לא מבין כלל. עקר? הוא שאל את עצמו. האם זו מחלה? אלברטו חולה במחלה סופנית? "עקר" כחכך אליסון בגרונו. "אומר שאלברטו לא פורה. כלומר- לא יוכל להביא ילדים, אבל זה לא שאין לו את האפשרות הזאת" אמר אליסון, מבלבל את אדוארד עוד יותר. "הוא פשוט לא מסוגל להיכנס להיט, מה שגורם לאומגות להיכנס להריון."
אז אלברטו לא עומד למות, חשב אדוארד, ונאנח בהקלה. הוא לא הבין למה זה נורא כל כך, מה כל כך חשוב בלהביא ילדים לעולם? לדעתו של אדוארד זה היה דבר לא נחוץ בשום צורה. הוא שנא בני אדם, או אנשי חיות, או מה שהם לא היו. הוא שנא אותם, כולל את כולם, כולל את עצמו. הם לא היו נחוצים שם, לא פה ולא שם. אז למה שאלברטו יגיב ככה לחדשות?
נמשכה שתיקה ארוכה בין שניהם, לכמה דקות שלמות שהם לא החליפו בהן מילה. אדוארד לא רצה להודות בכך, אך הוא הרגיש מעט שמח שימים האלו שעברו. גם הטרגדיה הזו לא ציערה אותו כלל. כמובן שהוא היה עצוב בשביל אלברטו, אבל הוא הרגיש גם שמח. הוא אהב את האווירה בבית התאומים, את הדרמות, ואת הלילות שבהם בא אלברטו אל חדרו להתכרבל איתו.
אדוארד לא ידע כמה זמן עבר מאז שהגיע, אך היה יכול לנחש שעבר כשבוע, לא פחות. ולמרות זאת, אדוארד לא ידע איך יוכל לחיות בלי כל השלושה, אפילו בלי לוקה. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של אדוארד, חלק שהיה אובססיבי אליו, לאהבה שהביאו לו. לאהבתו של אלברטו, הוא כל כך היה אובססיבי אליה, עד שלא ידע איך יחייה בלעדיה כלל. הוא לא הצליח לתאר לעצמו את חייו בלעדיו, בלי הנער שמחייך אליו למרות היותו רוצח, למרות היותו... עצמו.
לוקה ירד במדרגות הלולניות של ביתם, בעוד קול עקביו נוקש עליהן בקול טאק-טאק-טאק, כמו שעון החיים המתקתק. מבטו ישיר, אך גם חסר כיוון, ושיערו הסגול הארוך מתנוענע מאחוריו לפי תנועת צעדיו. אליסון הסתכל על הנער כל דרכו מטה, וכך גם אדוארד, שמצא בנער המסתורי משהו מעניין להפליא. כשחשב על כך, אדוארד לא ידע מה עובר בראשו של לוקה, וזה חירפן אותו לגמרי. משהו בו היה יותר מסתם נער בן חמש עשרה, משהו במבטו הקר.
"הוא בסדר" הודיע להם לוקה. "אלברטו נורא דרמטי, סלחו לאחי. יעבור לו עוד שעה-שעתיים, אני מניח" הוא שלח מבט מתנצל אל אדוארד, שלא הבין למה מבט זה היה טוב. בלי לומר מילה נוספת, הפנה לוקה את מבטו מהם, ועשה את דרכו אל המטבח. טאק-טאק-טאק, עקביו של הנער נשמעו בבית הגדול. אליסון נאנח, וקם אל הנער בלי לומר מילה לאדוארד. נראה שהוא לחש לו משהו, שאדוארד לא ממש יכל לשמוע.
בסדר, החליט לעצמו אדוארד. הוא יגש לבדוק מה שלומו של אלברטו. אם היה כנה, אדוארד לא עשה זאת בגלל שדאג, לא, לא ממש. אדוארד היה צריך את נוכחותו של אלברטו, את קולו, את נשמותיו, לשקט בנפשו. לא, לא כך. אדוארד דאג לו כמו משוגע. כל צעד שעשה אלברטו, אדוארד רצה לראות ולוודא שלא נפגע. אדוארד היה פגום. כל כך פגום, עד שליבו כאב מכל מחשבה נוספת על הרגע בו יצתרכו דרכיהם של הנערים להיפרד. כאב בלתי נסבל, שגרם לו לרצות לתלוש את ליבו מחזהו, ולעזוב אותו במקום רחוק ממנו כמה שאפשר. חבל שדבר כזה לא היה אפשרי.
YOU ARE READING
The Painting of a dead wish(hebrew)
Science Fiction***המשך לwhen the world breaks... its just you and me, מי שלא קרא תקראו אותו קודם*** "הו אדון צעיר פקח את עייניך אל פרח המוות שיר עם עלי הכותרת המדממים כמו אל טיפות החיים הזולגות מעייניך הו אדון צעיר חבק את פרח המוות אל חיכך הרי רק פרח המוות, יתן לך...
