The Painting of a dead wish(hebrew)

פרק 1- יום 29,200

שלום לכולם! הנה חזרתי שוב, עם סיפור חדש, סיפור על אדוארד, הנבל. מי שלא קרא את "when the world breaks... its just you and me" לכו לקרוא אותו קודם, זה ההמשך.
מקווה שתהנו גם מהסיפור הזה! ולא אגרום לכם לשנוא אותו. (חיחי)
קריאה מהנה!

האפלה עופפה אותו, והוא לא יכל לראות דבר, מלבד החושך החונק. הוא ניסה לגשש באפלה, ולעשות צעד, עוד שניים, אבל הוא לא מצא דבר. עייניו נעצמו, וברכיו קרסו לתוך עצמו. הוא ניסה לשחות למעלה, ניסה לצאת מגוכמת מחשכה, אבל הוא רק טבע, ככל שהמשיך לנסות.

נשימתו נעצרה, והוא נתן לחשכה לעטוף אותו בידייה הקרות, לקחת אותו למטה אל הבור האין סופי. הוא וויתר על לנסות. הוא וויתר על למצוא אור בחשכה. אך כשלא נותר תקווה, הוא ראה אותו.

את הפרח, הפרח היפהיפה, שעלי הכותרת שלו זהרו באדום כדם. פרח המוות. הוא עטף אותו, עופף אותו בענן חום ואהבה, שאדוארד מעולם לא קיבל.
פרח המוות של אדוארד. הפרח שאדוארד היה מוכן לעשות הכל למענו.
הפרח שאהב את אדוארד למרות המפלצת שבו, שקיבל אותו למרות הזוועות שעשה.
אבל עד אז, יצתרך אדוארד למצוא אותו, את פרח המוות שלו, אחרי שיחזור למציאות.

***

מעולם לא רציתי להיות הנבל. לא באמת. אף אחד לא רוצה להיות הנבל, ואיני בטוח שהם קיימים כלל, נבלים. זאת מילה גסה, נבל. אבל האם היא קיימת? זוהי שאלה אחרת לגמרי. כל אדם נולד אדם, ובכל אחד, יש צד טוב, ויש צד רע. רק צריך לפקוח עיינים, ולראות שאנשים הם לא טובים ולא רעים, אלה כל אדם, הוא ניטרלי.
שמי הוא אדוארד, אדוארד חסר השם משפחה. ואני? אני אדם נורא.
***

שנים עברו, מאז שראה אדוארד את אייר בפעם האחרונה. וכשהוא אומר שנים, הוא מתכוון למשהו כמו לארבעים שנה. הארבעים שנים הגרועות בחייו של אדוארד. עברו דברים, קרו מקרים, וכולם, נוראיים. אדוארד לא מת חף מפשע, הו לא. והוא גם לא הודה בכך.

רק המוות, גרם לאדוארד להבין מה עשה. הוא מת בגיל שמונים, חיי את החיים במלואה. אבל אדוארד לא מת מרוצה, וכך גם הרוח שלו. כשעצם אדוארד את עייניו בפעם האחרונה, הרוח עזבה את גופו. הרוח שלו, שהפכה לגרסה הצעירה שלו, היפה שלו, ולא לזקן המקומט שהיה לפני מותו.

הוא פקח את עייניו, למרות שלא ציפה לפקוח, ומצא את עצמו, מרחף מעל גופתו המתה שנמצאה בביתו. כשפקח את עייניו, המציאות הכתה באדוארד. המציאות של כל מה שעשה. השפיות חזרה אליו כאילו הייתה שם ממש, ממש שם, כל כך קרוב שהוא יכל ממש לאחוז בה, בלי שניסה אפילו. אדוארד נזכר בכל מה שעשה לאנשים שהוא אהב, ולילדיהם. את כל העול, הכאב, שגרם להם לעבור. והוא הצטער על כך. הוא כל כך רצה לפגוש אותם, להסביר להם את העיניין. אבל איך הוא יסביר? איך יסביר להם שאיבד את השפיות? הוא לא חשב שיאמינו לו, והוא גם לא ציפה.

למרות ש... אדוארד בכל זאת רצה לנסות. והיה רק בן אדם אחד שהיה יכול לחשוב עליו, שיבין אותו טוב יותר מאחרים. טוב, אולי שניים. אבל הוא בטח באחד הראשון יותר משבטח בשני, ורצה לשוחח איתו יותר, גם. רצה לקבל את סליחתו, רצה לסדר את העיניינים. והבן אדם הזה, היה אייר פניקס. בנו המאומץ של אדוארד.