אדוארד זכר כל פרט מאותו היום. כל. פרט. קטן. את מבט האימה בפניו של אחיו, ואת גרונה של הילדה, שחלקה איתם חדר כל כך הרבה שנים, נחתך באכזריות על ידי הסכין המגולפת. הוא זכר את הצעקה מחרישת האוזניים שפלטו שפתיו של אחיו, כאשר הדם מפרץ מראשה של הלוטרה הקטנה.
אדוארד הריח את המוות. הוא הרגיש בו, אבל לא בגופו. הוא הרגיש אותו נודף מגופה של הילדה הקטנה. אוזניו הצטלצלו, אבל הוא למד להתעלם מהרעש הלבן. הוא למד להדחיק אותו, ולהישאר בפוקוס גם כשאוזניו קורסות. הוא ניסה להשתחרר, ניסה לקרוע את הכבלים הכובלים אותו ממנו ולבוא לחבק את אחיו, אך גופו היה חלש דיו בשביל לצאת. הוא לא חשב, הוא הדחיק את רוב המחשבות אל מעמקי ראשו, וראה רק מוות. ולא רק של ליס, הוא ראה גם את המוות בפניו של אחיו.
את היום ההוא אדוארד לא שכח, כמו את רוב ימי היותו במכון הממשלתי. אבל הזיכרון הזה צרב לו, כל פעם שנזכר באימה הנודפת מאותו החדר. הם כבר לא חזרו שלושה לחדר, הם שוב היו רק שניהם, אדוארד, וניקולאס. הם שוב היו לבד, לבד, צריכים להתמודד עם העולם חסר הרחמים, בו חיו שני הילדים.
***
"אדי"
"אדוארד"
"אדוארד תתעורר"
אדוארד פקח את עייניו, מתנשם. הזיכרונות שוב הופיעו בחלומותיו, שוב אותו הזיכרון על איך שמשספים את גרונה של ליס לפני שש שנים. שוב אותו החלום, שוב אותו הסיוט. אדוארד פקלח את עייניו, והסיוט נגמר, הוא חזר אל המציעות. נשימותיו הפכו רכות יותר עם כל שהדקות עברו, וראיתו הצליחה להתחדד. שש שנים עברו, מאז שהיו בני עשר, מאז שאיבדו גם את ליס במכון. והחיים שלהם לא ניהיו טובים יותר אפילו קצת, להפך, הכל ניהיה יותר ויותר גרוע. הכל ניהיה כואב יותר ויותר, גופם ניהיה חלש, עקב תת תזונה וניסיון לשרוד.
אדוארד רצה לשרוד. הוא רצה להרוג אותם, את כולם. הוא רצה שהם יסבלו בדיוק כמו שגרמו לו ולאחיו לסבול. דמו רתח רק מלשמוע את קול אנשי הממשלה שהפכו אותו לנשק צבאי מפותח. אותו ואת אחיו.
גופם כבר הגיע לשלב מתקדם מאוד של הניסויים. אדוארד לא היה בטוח לגבי ניקולאס, אבל גופו איבד את תחושת הכאב לחלוטין, שריריו כבר לא הגיבו לכאב, ומערכת העצבים שלו הוחלפה בדבר-מה אחר. מוחו התפתח עד כדי כך, שהיה אדוארד מסוגל לפתור דברים שאפילו אנשי מקצוע קדומים לא הצליחו, הוא היה ממש גאון. גם מבנה גופו השתנה. אמנם לא אכל מספיק, אבל אדוארד היה בן נוער בעל מבנה גוף גדול, וגובהו גם הוא היה גבוה מהממוצא לילדים רגילים בגילו של אדוארד.
"אדי! אדי!" רכן מעליו ניקולאס אחיו, שכעת שיערו הארוך נפל על פניו של אדוארד. אנשי הממשלה הפסיקו לגזור את שיערם, בטענה של 'דבר זה לוקח מאיתנו יותר מידי אנרגיה'. כמובן שניקולאס שמח, הוא היה ממש מאושר שיוכל לגדל את שיערו השחור הארוך שוב, שכעת הגיע לו על למותניו. אדוארד לאומת זאת, נהג להסתפר בעצמו, וגידל את שיערו עד שהיה לפקעת מבולגנת על ראשו.
YOU ARE READING
The Painting of a dead wish(hebrew)
Science Fiction***המשך לwhen the world breaks... its just you and me, מי שלא קרא תקראו אותו קודם*** "הו אדון צעיר פקח את עייניך אל פרח המוות שיר עם עלי הכותרת המדממים כמו אל טיפות החיים הזולגות מעייניך הו אדון צעיר חבק את פרח המוות אל חיכך הרי רק פרח המוות, יתן לך...
