אליסון ליווה את אדוארד במעלה מדרגות הזכוכית של הבית המבודד, מעלה אל חדרו שלו. הקומה השנייה לא הייתה קטנה מהראשונה, המון חדרי שינה התפרסו בכל הקומה, אשר כל דלתותיהם סגורות. דלתות, אדוארד שונא דלתות, הן תמיד מזכירות לו את הדלתות האפורות, ואת מה שיש מאחוריהן. כשאליסון פתח את הדלת של חדרו, עצם אדוארד את עייניו בכל כוחו, מצפה לגרוע מכל להופיע.
"הכל טוב?" שאל אותו אליסון, כאשר עמד אדוארד בכניסה לחדר בעיינים עצומות, ולא אמר דבר. אדוארד מיהר לפקוח את עייניו, מבין שיצא מגוחך מול הבחור שבחן כל פרט ממנו כל רגע. הוא הסתכל על החדר, שלמזלו, היה פשוט חדר, בלי סיכאות, ובלי דם אשר מכתים את הרצפה הלבנה, כמו הדם שמכתים את עלי פרח המוות הלבנים.
הוא בחן את החדר, גם אם לא ראה את כולו. הרצפה הייתה מכוסה כולה בשטיח אפור, והמיטה הייתה מכוסה בשמיכת צמר חומה, שנראתה נעימה להפליא. הייתה לאליסון גם מרפסת בחדר, אדוארד יכל לראות מבעד לדלת של החדר. "אתה נכנס?" שאל אותו אליסון, ואדוארד מיהר להתנער מהמחשבות. "כן" הוא אמר, לאחר שתיקה ארוכה, ודרך עם רגלו החשופה על השטיח החמים. זה היה כל כך נעים, כאילו דרך על צמר גפן. כף רגלו הפצועה לא כאבה יותר כשעשה את דרכו לאמצע החדר, כאילו לקח לו השטיח את הכאב ממנה.
אליסון נכנס אל חדרו אחריו בצעדים עדינים, יחסית לגבר ענק כמוהו. יותר נכון, בצעדים שאדוארד אפילו לא הצליח לשמוע. הוא התקדם כרוח רפאים אל הארון הענק, בעל צבע אפור ומראה על דלתו הימנית. הוא פתח את הארון לרווחה, חושף בפני אדוארד כמו ענקית של בגדים. אדוארד מעולם לא ראה כל כך הרבה פריטי לבוש במקום אחד, הדבר היחיד שלבש, היו חולצות בלויות וחלוק מעבדה, שהוא לובש ממש עכשיו.
אליסון מתח את ידיו מעלה, אל המגירה העליונה, והוציא ממנה ערימה של בגדים שנראים נקיים להפליא. "אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה מכאן" אמר לו אליסון, מושיט את הערימה אל אדוארד. "אלה הבגדים שקטנים עלי, הם אמורים להתאים לך, אדוארד." הוא הוסיף. "אתה יכול לקחת את כולם, האמת. אני לא משתמש בהם, ככה שלפחות יהיה להם שימוש." הוא פרע את שיערו של הנער, גורם לשיערו של אדוארד להתפרע אף יותר משהיה קודם לכן.
"עכשיו החוצה" אמר לו אליסון. "אראה לך איפה תישן היום, ואיפה תתקלח. אני מציע לך לעשות את זה מהר, אף אחד לא אוהב לראות את לוקה כועס, למרות שלדעתי הוא חמוד ככה" ציין אליסון, וגרר את הנחש החוצה, מחדרו. ברגע שנגעו כפות רגליו של אדוארד ברצפה שנית, הוא כבר התחיל להתגעגע אל השטיח האפור שבחדר של אליסון. הוא תהה לעצמו מה כל כך מפחיד בנער ההוא, לוקה, שנראה לו כמו סתם נער ממורמר שמאוכזב מחייו, אבל אולי, היה בו יותר.
אולי הנער ששמו לוקה היה יותר מסתם נער במשפחה, אם היה אפשר לקרוא לכך משפחה. אדוארד יכל לראות ששני התאומים באו מאותה משפחה בבירור, אבל מה עם אליסון? הוא לא דמה לאביהם, ואם הוא כן, אז הוא בהחלט לא משחק את תפקיד האב כמו שצריך. אמנם גרו אנשים בבית הזה, אך האווירה בו הייתה חלולה, בודדה, כאילו משהו בה היה חסר, משהו, גדול יותר משהיה נדמה לאדוארד. אבל אולי הוא סתם היה עייף, אולי ראשו סתם לא צלול מספיק בשביל לראות את כל התמונה.
YOU ARE READING
The Painting of a dead wish(hebrew)
Science Fiction***המשך לwhen the world breaks... its just you and me, מי שלא קרא תקראו אותו קודם*** "הו אדון צעיר פקח את עייניך אל פרח המוות שיר עם עלי הכותרת המדממים כמו אל טיפות החיים הזולגות מעייניך הו אדון צעיר חבק את פרח המוות אל חיכך הרי רק פרח המוות, יתן לך...
