אחד הדברים שאדוארד זוכר הכי טוב מהתקופה בה גר עם הוריו, הוא היום בו חתכו את אחיו התאום כמעט למוות. הם אז ילדים קטנטנים, בני חמש, אם הוא זוכר נכון. באותה התקופה, אחיו סבל המון ממחלות, הוא לקח את עונת החורף נורא קשה. אז אדוארד, בתור אחיו הגדול, נשאר לישון לידו במיטה הקטנה שלהם כל ערב.
הם עלו אל המיטה הקטנה, שנראתה להם ענקית אז, בתור ילדים בני חמש. הוריהם לא עזרו להם, יותר נכון, אימם. היא לא אהבה אותם, אבל זה ברור, הרי הם היו טעות. הם לא היו אמורים להיוולד כלל. אבל אימם גילתה על ההריון מאוחר מידי ו... הם התוצאה.
אדוארד, כיסה את אחי הקטן, ניקולאס, בשמיכה הבלוייה שישנו תחתה כל לילה, והניח לידו את בובת הארנב הבלוייה, שנהג לישון איתה. ניקולאס היה נחש ערסי, כמו אדוארד. הם גרו אז באומת חסרי החוליות, אומה שנראית ממש כמו עיר יפנית עתיקה, כשעוד הייתה קיימת. עם השיער השחור שסירב לספר, וגופו הקטן, המורעב, היה נראה ניקולאס ממש כמו ילדה קטנה, ולא ילד. הם נראו אותו דבר, כמובן פרט לשיערו של אדוארד, שהיה קצר. רק שעייניו של ניקולאס, היו ירוקות, שבניגוד לעייניו של אדוארד, שהיו אדומות כדם.
"לילה טוב ניקו" אדוארד זוכר את עצמו אומר בחיוך. "מחר, כשנקום, אני אבקש מאמא לאכול, אני מקווה שהיא תתן לנו" הוא אמר, עובר לגמרי נושא, ונזכר בכך. "אה, אני מתכוון, אני מקווה שתרגיש טוב יותר בבוקר" הוא אמר במבוכה לניקולאס, שהסתכל עליו בעייניו הירוקות, הגדולות, תחת השמיכה הבלוייה. "לילה טוב אדי" אמר לו ניקולאס בקול חלש, ועצם את עייניו. אדוארד עצם את עייניו גם כן, וחיבק את אחיו, בשביל לחמם אותו בליל החורף הקר ההוא. הוא זוכר שהוא רעד, כנראה מקור, אז אדוארד נשאר ער בשביל לחמם אותו עם חום גופו. אבל כשהתעורר ביום למחרת, כאשר פקח את עייניו האדומות, לניקולאס לא היה זכר.
הוא היה ילד קטן אז, אז הוא לא חשד בכלום, הוא עצם את עייניו בפעם השנייה, והתכרבל בשמיכה הבלוייה בנוחות. אדוארד לא אהב בקרים, הם הזכירו לו את העובדה שהיה צריך לעבור יום שלם, שוב. בחלומות שלו, העולם היה נראה פחות... כהה. בחלומות שלו, אדוארד היה רק הוא, וניקו, תחת עץ תפוחים גדול שישר על שני הילדים צל תחת ענפיו. הדשא הרך שכיסה את הרצפה החומה, שאנשים נהגו לקרוא לה אדמה, ליטף את רגליהם בנעימות כשהן נחו עליו. הם לא היו צריכים להשתדל בשביל לשרוד, בחלום שלו. הם היו פשוט עצמיהם, בלי דאגות, בלי כאב, פשוט...הם, משוחררים משאר העולם.
רק שצעקות העירו אותו אז מהחלום, צעקות שאדוארד לעולם לא ישכח. צעקות בקולו של ניקולאס, ליתר דיוק. הוא זינק מהמיטה הקטנה, מפיל מטה את בובת הארנב הבלוייה שניקולאס ישן איתה. הצעקות לא פסקו, הילדון יכל ממש לזכור אותו צועק 'דיי! דיי!' בקול שבור ובבכי.
אדוארד התחיל לדאוג לאחי, יותר משדאג לו אי פעם עד אז. הוא הרים את השמיכה הבלוייה שנפלה ממנו כאשר זינק, וחיבק אותה צמוד אל חזהו בפחד ממה שקורה לאחיו האהוב. לא היה לו דבר יקר יותר, מניקולאס. הם תמיד היו יחד, גם כשאימם הכתה אותם בשנאה.
YOU ARE READING
The Painting of a dead wish(hebrew)
Science Fiction***המשך לwhen the world breaks... its just you and me, מי שלא קרא תקראו אותו קודם*** "הו אדון צעיר פקח את עייניך אל פרח המוות שיר עם עלי הכותרת המדממים כמו אל טיפות החיים הזולגות מעייניך הו אדון צעיר חבק את פרח המוות אל חיכך הרי רק פרח המוות, יתן לך...
