Perfect couple{1} (בתהליך שכתוב)

פרק 51

״אתם המשפחה של דנטה אורביטו?״ שאל המנתח שזה עתה חזר מאזור חדר הניתוחים, מיהרתי אליו והנהנתי לו לחיוב מאשר את שאלתו, לא מסוגל לדבר מרוב לחץ. זה מעולם לא קרה לי, אני איימתי על אנשים באקדח, רצחתי ועיניתי, ועשיתי המון דברים גרועים בחיים שלי אלב שום דבר לא היה כמו הלחץ המטורף הזה שהרגשתי עכשיו בתוכי. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות שאני שומע אותו בום-בום-בום-בום פעימות בודדות כך כל כך עוצמתיות שאני מתחיל לתהות לעצמי עם שמעו את קצב פעימות ליבי

״אני אהיה איתכם כנה ואגיד לכם שהמצב לא בדיוק מזהיר. הניתוח אולי עזר אבל לדנטה יש חבלות רבות בגוף ובראש שלו, הוא קרס לנו מספר פעמים והצלחנו לייצב אותו נכון לעכשיו אבל אין לדעת מה יהיה״ אמר הרופא גורם לליבי להיעצר בום נשמע בתוכי אבל אחריי שקט לכמה שניות בום נשמע לרגע ואז עוד הפעם שקט בום הרגשתי כאילו האדמה הולכת לקרוס בכל רגע. הרגשתי שהדבר היחיד שיכול להפוך את המצב הזה לגרוע יותר זה שהר געש יפתח עכשיו מתחתיי ויבלע אותי שלם. לא יכולתי לעמוד שם, לא יכולתי להמשיך לעמוד שם בשעה שדנטה נלחם על חייו מטרים ספורים ממני מבלי שאני יכול לעשות כלום. לכן עשיתי את הדבר היחיד שעלה לראשי והלכתי משם.

לחצתי על כפתור המעלית המון פעמים בניסיון לגרום למעלית להזדרז לקומה אבל לא נראה שהצלחתי, לאחר כמה שניות שהרגישו כמו דקות המעלית הגיעה ואני נכנסתי אליה שאני לוחץ על קומת הכניסה ורגע בודד לפני שהמעלית נסגרה אנטוניו הצליח להיכנס. הוא הביט בי במבט בוחן כאילו חיכה שאני אתפוצץ ואתפרק אבל לא עשיתי את זה, לא יכולתי לעשות את זה מעבר לכך שהוא חבר שלי הוא הקונסליריי, הוא יד ימינו של הקאפו נכון אומנם אני גדול ממנו אבל הדרגה שלו גבוהה יותר משלי. אנטוניו אומנם צעיר אבל הוא הרג אנשים על הרבה פחות בין אם הם שמו עליו יד או הפגינו רגש שלא היו אמורים לעשות, אני יודע שהוא לא יפגע בי אבל אני עדיין לא יפגין מולו רגש של פגיעות לא מולו ולא מול לאונרדו. היחידה שבאמת ראתה אותי פגיע הייתה סופיה בזמן שהיינו בחדר שלנו שהתכוננו לצאת לכיוון שדה התעופה וברכב בשדה התעופה, לא התאמצתי להסתיר את רגשותיי לידה דבר שהיה לי מוזר במיוחד. במאפיה אין מקום לרגשות כולם יודעים את זה, זה הדבר הראשון שמלמדים אותנו וזה משהו שדובק בכולנו כל יום ויום... לימדו אותנו שרגשות זה חולשה, לימדו אותנו להדחיק אותם ולהתנהג כאילו הם לא קיימים. אבל לא הצלחתי לעשות את זה עם סופיה, לא יכולתי להתרחק ממנה באותו הרגע. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לצרוח ולהתפוצץ להרוס את החדר, להרוס את הסלון, להרוס את כל הבית ולהפוך אותו לגמרי רק בשביל לשחרר את המועקה הנוראית הזאת שאני הרגשתי בחזה אבל מה שקרה זה שמגע קטן בידה של סופיה ומבט אחד בפנייה היפייפיות הצליחו להרגיע אותי מהסערה שחוויתי. לא ציפיתי שהיא תתקרב אליי או בכלל תיגע בי.
היא מחרפנת אותי, היא משחקת לי בראש וגורמת לו להתחרפן. היא גורמת לי להרגיש דברים שאני לא ידעתי שאני יכול להרגיש, דברים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, דברים שאם האויבים שלי היו מודעים אליה הם היו מנסים לעשות הכל בשביל לפגוע בי ועל מנת לפגוע בי הם יצטרכו לפגוע בה. אני לא יודע מה זה הדבר הזה שאני מרגיש אבל אני כן יודע דבר אחד, וזה שאם כמה שהקרבה שלי אליה מסוכנת אני לא רוצה שזה יפסק.