הזאבים שלי

פרק 27

אבל אני עדיין אוהב אותם.

וזה כלכך דפוק

"תקשיב.
אני לא שואלת אותך.
הם לא יודעים על החברות שלנו, לכן אני אתקשר אליהם ואני אביא אותך." היא אמרה בטון קשוח שהתרכך "אני יהיה איתך."
נאנחתי
"בסדר."
היא הניחה את המזלג שלה בדרמטיות והצדיעה

"אני מוקירת תודה להוריי שהביאו אותי עד הלום ולבית הספר החרא שלי שבזכותו שכנעתי את פאקינג ריין לעשות משהו"
אני לא עומד בזה

פצחתי בצחוק מתגלגל וכך גם רובין, צוחקים עד שהנשמה שלנו יוצאת החוצה.

"אני אסיים לאכול ונחייג אליהם, תעלה להתלבש בנתיים."
היא חייכה אליי חיוך מעודד וחזרה להתעסק באוכל שלה.
גמעתי את המיץ בשניה ועליתי מהר למעלה להחליף לבגדים.
אני פוגש אותם.

הוצאתי חולצה לבנה מכופתרת וסוודר כחול ארוך, לובש את הסוודר על החולצה כך שרואים רק את הצווארון הלבן שלה.
השתחלתי לתוך ג'ינס שחור וסידרתי את שיערי הלבן.
לא השתנתי.
חה,
נשארתי אותו פאקינג דבר, אכזבה אחת גדולה.

התיישבתי לאט על המיטה ופתחתי את המכשיר שלי, גולל הכי למטה בגלריה שלי ומוצא תמונה איתם.
זיהיתי מיד ממתי זה.
היום  אחרי הלילה הראשון שלנו ביחד.
אני לבשתי חולצה שחורה וגדולה שהייתה שייכת לטום.
הבנים חייכו חיוך  , שלא התאים בשיט למבנה המאיים שלהם, אבל בכל זאת נראה נחמד,
אמיתי....
מעניין אותי אם הם השתנו.
-----

"אתה מוכן?" רובין שאלה כאשר סיימה לחייג את המספר, האגודל שלה מרחף מעל סימן החיוג.
הנהנתי וזה הספיק לה, היא לחצה על הכפתור.
מוזיקת ההמתנה נשמעה,
קודם במשך שנייה,
אחר כך עשר,
אחר כך שלושים,
אחר כך דקה,
אחר כך שתיים.

בשתיי דקות ושלושים וחמש שניות רובין באה ללחוץ על כפתור הניתוק אך קול נשמע.
קול עמוק  ויציב יותר משאני זוכר
דומיננטי כל כך,
קול של פאקינג מנהיג.
"מי אתה ומה אתה רוצה?" הקול של לוגן שאל
בלעתי את רוקי ורובין חייכה חיוך מעודד ופתחה את פיה
"אני רובין מקבראיין, ויש לי מידע על ריין."
היא אמרה בביטחון עצמי כלכך גדול, יחסית לכל מי שמדבר עם הבנים.
"מה את יודעת?" הקול שלו שאל בטון מתחקר, האמת היא שאני חושב שאני היחיד שיכול להבדיל בין הטונים שלהם.
"אני לומדת איתו.
תהיתי אם נוכל להפגש היום ולדון עליו."
היא המשיכה
"מי את? ולמה את חושבת שקמצוץ המידע שיש לך עליו יזיז לנו?"
הוא שאל, בפירוש מנסה לגרום לה לאי נוחות.
היא חייכה אליי חיוך תחמן.
"אולי כי אני השותפה שלו לדירה במשך שלוש השנים האחרונות?"
היא הפילה את הפצצה.
נהמה נשמעה מהצד השני של המכשיר.
"היום עשר בבוקר, בלי נשק, את יודעת את הכתובת."
קול ניתוק נשמע.
"חה!" רובין צעקה "תנחש מי עומד לזכות בחברים החתיכים שלו בחזרההההה"
חייכתי חיוך קטן.
הוא נשמע שונה.
למרות שאני עדיין בדעות חלוקות לגביהם אני לא אכחיש שאני רוצה לחזור להיות בקשר.
הצצתי בשעון, תשע וחצי.
"תנעל פאקינג נעליים, אנחנו יוצאים!" היא צעקה בהתרגשות וגנבה את מפתחות הרכב מהמתלה.
נעלתי את הקנוורס שלי במהירות ויצאתי אחריה.

-----

הנסיעה הייתה ארוכה, חצי שעה של שיעמום.
אבל ככל שהתקרבנו הרגשתי לחץ נבנה בבטני.
מה אם הם כועסים?
הם ירצו אותי בכלל?
הם אותו דבר כמו פעם?
עברו פאקינג שלוש שנים הם עדיין לא התגברו עליי?

"ריין, ריין" רובין היסתה "הגענו, תתנהג כאילו אתה חשוב"
היא חייכה ופתחה את החלון שלה כשהתקרבנו לשומר שעמד על המשמר.
"מי את ?" הוא שאל את רובין דרך החלון החצי מורד
"רובין מקבראיין, יש לי פגישה עם האחים אולריק."
היא אמרה בקול קשוח והשומר בדק משהו באוזנייה והנהן,
השער הענק נפתח .
המכונית הכחולה והקטנה האיצה כל הדרך למגרש החנייה.
---
עמדתי שם, מול הדלת הענקית והמוכרת של המשרד שלהם, רובין משמאלי, מחזיקה את ידי בעידוד.
נקשתי על הדלת.