נכד וולדמורט - הגרסה שלי:-)

1

בסיפור הזה פרסי בעצם לומד בהוגוורטס מגיל 11, ומכיר את מחנה החצויים בגיל 12, בעקבות החבר הכי טוב שלו גרובר וכל הסיפור עם המינוטאור. בשנה השלישית שלו הוא העמיד פנים שהוא חולה ונאלץ להתאשפז בגלל המשימה עם ניקו וביאנקה שהסתבכה. הסיפור מתרחש בשנה החמישית של הארי, כשפרסי מגלה שהוא הנכד של וולדמורט. פרסי לומד בשכבה מעל הארי, כלומר עכשיו הוא בשנה השישית, אחרי הסיפור עם גאיה ולפני גורלו של אפולו.

לפרסי היה מזל דפוק. הוא תמיד ידע את זה, כמובן. לא היתה דרך שלא לדעת את זה כשמפלצות תוקפות אותך כל יומיים או כשאתה מזומן (בזמן החופש, אלא מה) לפגישה עם דמבלדור.
"אתה מוכן?" שאלה סאלי, עיניה החומות מכווצות בדאגה. דמבלדור בקושי יצר קשר עם תלמידים גם בזמן הלימודים, אז בקיץ?
"ברור" ענה פרסי. אנקלוסמוס היתה בכיס אחד, השרביט בשני, ויותר מזה הוא לא באמת צריך.
סאלי תפסה בידו של פרסי ויחד הם התעתקו להוגסמיד, העיירה הקרובה להוגוורטס. המקום האהוב עליו בעיירה היה הצריף המצווח, מהסיבה הפשוטה שתמיד הצחיק אותו המחשבה על רוחות רפאים שמציקות אחת לשנייה. זה כמו לחשוב על ניקו משחק בבובות ההן שלו שוב.
דמבלדור חיכה להם מחוץ לפונדק שלושת המטאטאים. כמו תמיד, הוא היה לבוש בגלימה הארוכה ובמצנפת שלו, מה שאכזב את פרסי. הוא וגרובר השתעשעו במחשבה על דמבלדור בגלימה ומצפנת כוכבים, או אולי אפילו מכנסיים קצרות וחולצת הוואי כמו שפוסידון אוהב.
"אה, מצוין, הגעתם", אמר דמבלדור בחיוך קל, "בואו, ניכנס פנימה".
דמבלדור צעד פנימה בלי לחכות לתשובה באותו מרץ בילתי נדלה שתמיד היה לו.
סאלי הידקה את שפתיה. מדהים כמה היא היתה דומה למקגונגל כשהיא עשתה את זה. אם כי, כמובן, מסאלי לא פחדת שתהפוך אותך למרמיטה או משהו בסגנון.
"שלום לך, רוזמרטה," בירך דמבלדור בעליצות, "אנחנו נהיה בחדר האחורי, נשמח שלא יפריעו לנו."
מאדאם רומזרטה הנהנה. "אם כך, המשקה הרגיל?" שאלה.
פרסי תהה לעצמו מהו המשקה הרגיל. בטח ויסקי אש שלא יתנו לו לשתות, למרות שהוא חווה דברים גרועים יותר, כמו החיבוקים של טייסון או הנגינה של גרובר.
"סאלי, פרסי," פתח דמבלדור, "אני מקווה שנהנתם מהחופשה עד כה."
בטח שפרסי נהנה. הוא התחיל לצאת עם אנבת' לפני יותר משנה, ובכל זאת (בגלל ההתערבות של הפרה הזאת הרה) יצא להם לבלות כמו זוג נורמלי רק בחודשיים האחרונים. כמובן, המוות של ליאו העכיר את האווירה, אבל ניקו התנהג מוזר כשהזכירו את זה וסירב לענות כששאלו אותו, לכן פרסי סירב לאבד תקווה.
"כפי שהסברתי במכתב המקדים, אני מעוניין לפרט על מספר פרטים שהגיעו לידיעתי בתקופה האחרונה לגבי עברך, סאלי." המשיך דמבלדור.
זאת היתה הנקודה שבה פרסי הפסיק להקשיב. הוא השתדל, כמובן, אבל כשיש לך הפרעת קשב רצינית, זה די קשה. יותר עניין אותו לנסות להבין אם לדמבלדור באמת יש קו שיזוף של המשקפיים או שזה סתם משחק של האור.
"את מבינה, סאלי, כמו שכתוב בתיק האימוץ שלך, לא ידוע מי היו הורייך האמיתיים. כיוון שהורייך המאמצים נהרגו גם הם, ככל הנראה וולדמורט איבד את עקבותייך." דמבלדור המשיך בנימה עיניינית.
"אם ככה," שאלה סאלי בהיסוס, "אתה רומז שאת יכולות הקסם שלי קיבלתי מאבי, שהוא בעצם זה-שאין-לנקוב-בשמו?"
"זה ייתכן בהחלט." אמר דמבלדור. הבעתה של סאלי היתה מלאת עצב, אבל לא בהכרח מופתעת. "אני משקיע מאמצים רבים על מנת לגלות מי היתה אימך, אולם נכון לעכשיו יש לי סיבה להאמין שפרסי ואת נתונים בסכנה. לכן אני מבקש את רשותך להציב הגנות סביב פרסי השנה כשילמד בהוגוורטס. מלבד זאת, נשמח להגן עלייך בעזרת לחש הפידאליוס." סיים דמבלדור ולגם מיין הדבש שמאדאם רוזמרטה מזגה לו מוקדם יותר. לפחות זה מה שפרסי חשב, כי הוא אפילו לא שם לב שהכוס הופיעה (משהו די נדיר למישהו עם הפרעת קשב כמו שלו).
"אני מבינה.." אמרה סאלי, קולה מהורהר. "מובן שאשמח שתגנו על פרסי, אבל אני לא יודעת אם אוכל לעזוב את הכל ולהסתתר. יש לי עבודה ובן זוג שכנראה לא אוכל לעזוב."
דמבלדור הנהן. "הנחתי שזו תהיה התשובה. בסדר גמור, אם כך נצמיד לך חבר מהמסדר שידאג להגן עלייך, נוסף על כשפים שאטיל בעצמי על ביתכם."
ובזאת דמבלדור קם ויצא מהחדר.