את שלי

𝐂𝐡𝐚𝐩𝐭𝐞𝐫 𝐟𝐨𝐫𝐭𝐲 𝐟𝐢𝐯𝐞🖤

רעש המעלית הנפתחת הסיח את דעתי מהסרט שצפיתי בו. הצצתי לעבר השעון על יד המיטה וראיתי שהשעה 20:00. בול בזמן כרגיל.
קמתי אל המעלית והוצאתי את המגש עם האוכל החם, מחליפה אותו במגש הריק מארוחת הצהריים.
עברו חמישה ימים מאז שג׳ייק נסע ולא שמעתי ממנו מאז. הקשבתי לחוקים שהציב לי וביליתי את רוב הזמן בבריכה המחוממת או מול הטלויזיה, אבל הכל נעשה משעמם כשג׳ייק לא כאן איתי. בהתחלה ניסיתי לצאת מכאן. לרגעים מסוימים פשוט נמאס לי מכל זה ורציתי לעוף מפה . אבל מסתבר שג׳ייק ממש לא מטומטם, והוא ניטרל את כפתור המעלית. כך שרק מי שמזמין אותה מהקומה למטה יכול לפתוח את הדלת.
הרגשתי חסרת אונים.
הימים האחרונים לפני שג׳ייק נסע היו כל כך אינטימיים ועמוסים, ופתאום הכל ריק וחסר טעם.
אני ישנה המון, ובכל פעם שאני מתעוררת אני מקווה לראןת את ג׳ייק לידי, אך האכזבה מכה כל פעם מחדש כששוב אני מבינה שהוא לא כאן, וכנראה גם לא חוזר בקרוב.
~
השעון המעורר צלצל בקול, השעה הייתה עשר וחצי.
מאז שג׳ייק נסע כיוונתי לעצמי שעון חצי שעה לפני שארוחת הבוקר מגיעה, שלא אפספס אותה.
התמתחתי במיטה וקמתי לצחצח שיניים ולהתלבש. לאחר שנסע גיליתי בארונו של ג׳ייק מלתחה קטנה בשבילי בשביל התקופה שלא יהיה כאן. אני לא יודעת מתי הוא הספיק להביא את הבגדים האלו לכאן.
לבשתי גופיה לבנה ושורט ג׳ינס. רוב הזמן לא יצאתי מהפיגמה אבל עוד רגע נגמרו הפיג'מות הנקיות והעדפתי לשמור אותן ללילה.
בשעה 11:00 בדיוק המעלית נפתחה.
אני לא מסוגלת להשאר כאן יותר
וג׳ייק לא יידע
ניגשתי אל המעלית והוצאתי את המגש החוצה, אך במקום לקחת אותו איתי למיטה הנחתי אותו מחוץ למעלית וחמקתי אליה.
המעלית נפתחה מול המסדרון המוכר , ואני יצאתי והתחלתי לשוטט.
הבחנתי שהבית שקט. שקט מדי לטעמי.
משהו בשקט הזה הרגיש לי מוזר.
רציתי למצוא את דניאל, הוא יידע להסביר לי מה קורה כאן.
ירדתי למטה ועדיין לא ראיתי אפילו שומר אחד. זה גם היה מוזר, תמיד הייתי רגילה לשומרים שמסתובבים בבית כל הזמן.
היה לי רעיון אחד לאיפה דניאל יכול להיות. המשכתי למדרגות הפונות מטה מקומת הקרקע. איפה שהיה מגרש החנייה של ג׳ייק, איפה שהייתי כלואה כשהגעתי לכאן. הופתעתי שאף שומר לא עצר אותי עד עכשיו בדרך לכאן.
הסתובבתי במסדרון מפוחדת. השקט הפחיד אותי ותחושת המועקה המשיכה לגדול בתוכי.
פתחתי דלת אחר דלת, אך הכל היה ריק. לא שומרים ולא דניאל.
לבסוף הגעתי לדלת האחת לפני האחרונה, החדר שבו הייתי כלואה.
פתחתי את הדלת בזהירות ולפניי נגלה דניאל, אזוק באזיקים שיוצאים מהתקרה, מדמם וחבול בכל גופו. בגדיו היו קרועים וראשו שמוט.
״דניאל!״ רצתי אליו ישר. מי יכל לעשות לו דבר כזה?
הבחנתי שהוא לא בהכרה ומיהרתי לבדוק לו דופק. היה לו דופק חלש ומיד חיפשתי מפתח לאזיקיפ כדי לשחרר אותו.
מצאתי את המפתח מאחוריי הדלת כניסה, בקצה השני של החדר, ומיהרתי לשחרר אותו ולהשכיב אותו על הרצפה. התיישבתי לידו.
״דניאל!״ קראתי לו שוב. בתקווה שאולי יתעורר מקריאותיי.
״תראו תראו ״ קול זר נשמע מאחוריי.
הסתובבתי במהירות, מפוחדת לחלוטין. בכניסה לחדר עמד איש גבוה , שהזכיר מעט את ג׳ייק, אבל היה שונה ממנו. הוא היה פחות גבוה , ושערו כהה יותר. הוא חייך חיוך זחוח ורע שלא דמה בכלל לחיוכו הכובש של ג׳ייק.
״מי אתה?״ שאלתי וחיבקתי את דניאל חזק יןתר.
הוא הרשע שעשה לו את זה.
״תאמיני לי,״ החל להגיד ולפתע שומרים שלא הכרתי נכנסו במהירות לחדר והתקרבו אליי, ״את לא רוצה לדעת״ צחקק ומבלי ששמתי לב אחד השומרים הגיח מאחוריי והצמיד לפניי מטפחת ספוגה בחומר הרדמה.
ניסיתי להתנגד אבל החומר הצליח לחדור ותוך כמה שניות התעלפתי.

מה אתן אומרות שעומד לקרות?