Need you close to me

Part 108

הכל היה מטושט, אני זוכר צעקות. אני זוכר שהייתי על מיטה מתגלגלת, והבטתי על החדרים שעברו על פניי במהירות.

״מיה״ ראיתי אותה באחד החדרים, קראתי לה אך הבנתי שזאת לא היא,

״דוקטור״ קראתי לו אבל הוא לא התייחס אליי, למרות שהיה במרחק של כמה סנטימטרים ממני.

״דוקטור״ צעקתי יותר חזק, למה הוא לא שומע? הוא הסתכל עליי, תודה לאל,

״אני צריך את אשתי״ אמרתי, ״מר בראון אל תתאמץ לדבר״ לחש ואני לא זוכר משם.

-

כעבור כמה שבועות

התעוררתי, בבית החולים. מכונות צפצפו, הייתי אחוז בלבול. הדבר הראשון שקפץ לראשי הוא מיה, אשתי המתה.

אהבת חיי.

העולם שלי.

מתה.

ואז נזכרתי, בילדה שלי. ״אוליביה, מיה״ ניסיתי להיאבק אך לא הצלחתי לקום, האחות נכנסה לחדר, ״מר בראון, תרגע״ אמרה והסתכלתי הצידה, רואה את מיה עוברת בחלון שם,

״מיה״ צעקתי אך יצאה לי לחישה, וכשראיתי אותה שוב עוברת על פני הדלת, הבנתי שזאת לא היא. המכונות צפצפו ושיגעו לי את השכל, לא יכולתי לעמוד בזה יותר, ניסיתי לקום אך לא הצלחתי והרגשתי שאני מאבד את ההכרה.

-

התעוררתי בבית החולים. גבר ואישה היו לידי, לקח לי כמה שניות להבין שאלו אדריאן ואמילי.

״איפה מיה?״ שאלתי מבולבל, הפנים שלהם החווירו, הסתכלתי עליהם בשאלה, הם שתקו

״איפה היא?״ התחלתי להילחץ ולהתעצבן.

״א-אתה לא זוכר?״ אמילי שאלה,

״לא זוכר מה?!״ כעסתי,

״ניק- היא נפטרה לפני כמעט חודשיים״ אדריאן אמר, הרגשתי את הכל קורס,

״לא- לא זה לא הגיוני״ מלמלתי קם לישיבה, אדריאן היסה להרגיע אותי,

״אחי...״ ניחם אותי,

״ראיתי אותה פה כוסאמק״ העפתי אותו ממני וניתקתי את המכשירים, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית החולים כשכל גופי, מבחוץ ומבפנים, שורף מכאב.

פגשתי את הרופא המזדיין שלה, ״איפה היא?!״ צרחתי עליו תופס אותי מהצוואר, מבטו היה מלא אימה כמו שאני אוהב,